יה וול.
עינטזתי על הבמה. הדראג קווינס בעצמן העלו אותי. הכוסיות עלו לבמה כדי לרקוד איתי. מאי אמרה לי שהייתי הכי כוסית. רק בדרך הביתה, כבר קרוב לבית, הבנתי את האקסטרימיות של הלוק שלי, כתוצאה מהתגובות של הערסים והפרחות ליד האומן 17. סניקרס של ניו באלאנס, גרביים אדומים, ואז כלום, ואז תחתוני תחרה אדומים מעל חוטיני שחור, ואז כלום, ואז גופיית תחרה אדומה מעל חזייה אדומה, ואז כלום, ואז פאה בלונדינית יפה וארוכה עם סרטים נוצצים, ומעיל עור סקסי מעל. אה, וקולר ואזיקים מעור, כמובן.
כחולית התמזמזה איתי, שלהבת סידרה אותי, המפקדת התנשקה איתי, הרמתי את אמיליה, עשיתי טיזיניג לTיפוס החתיך ולדום 34 השרמנטי, התמרדתי במאסטר שלי והוא התחיל להרביץ לי, התמזמזתי עם דניאלה, וגם עם מיצי המופלאה קצת, ורקדתי על הבמה עם בכוח המוח בעודי צובט בפטמותיה, ועם עוד כל מיני אנשים שאני לא מכיר שצבטו לי בתחת (אם מישו רוצה שאמחק אותו /ה מהפוסט {או שאוסיף כי שכחתי...} שיכתוב לי בפרטי) .
לא נהרגתי, לצערי. היתה לי משאלת מוות. לא יצא. נקסט טיים. אני לבד בדירתי, וכמהה לרוך, לחום, לאהבה. כמה התאכזבתי לשמוע אותה בפון, ישנה בנחת. כמה רציתי שתבוא ותבעל אותי, כאן ועכשיו.
לפני 18 שנים. 15 במרץ 2006 בשעה 1:35
