אני מלווה את הדיג'יי הגרוש הטרי למכוניתו לאחר סשן הקלטות לילי, ונזכר בסבא שלי. כשהייתי בן 17 הוא העניק לי את מכוניתו, סובארו '80 לבנה, כי כבר לא ראה טוב ולא יכול היה לנהוג. "זה כלי נשק" הוא אמר. "זה יכול להרוג". אני נזכר ודמעות בעיניי, ומפציר בדי ג'יי לנהוג לאט.
אתה גדל ואתה רואה איך אחרים פוסעים באותם משעולי גיהנום שאתה פסעת. הכאב שלהם מזכיר לך את מכאובייך, ואיך ולמה הגעת עד הלום.
"תיזהר", אמרתי לו. שלא יתרגל מדי ללבד, שלא יסתגר מדי בשנים שעוד יבואו. שלא יפנה את גבו לאהבה לגמרי. שומדבר, מלבד טרגדיות של ממש, לא שורף את הלב כמו אהבה שמתחרבנת. כמה טבעי להיסגר לאחר מכן, להיות סוג של ערפד זומבי, נוגע ואינו ננגע. זה כוח, זה משכר וממכר. ואז זה כבר הופך להרגל. המיטה שהיתה זוגית נהיית קטנה מדי לשניים. התרגלת למלא את כולה. אתה נהיה מי שאתה, אתה כבר לא הולך להשתנות, רק להסלים.
ואתה אומר לעצמך שאם וכאשר תגיע מישי שתעשה לך טוב, אז סבבה, אתה תפתח את הלב ותלך על זה. אבל כבר קשה לרצות אותך, הפתיל קצר, הצרכים גדולים, הזכרונות מצלילים את ההוויה, ואולי גם אתה כבר לא כזה להיט. יש דם חדש. יש לוחות חלקים. יש אנשים שמסתובבים בלי מכולה של עצב על גבם.
הדי ג'יי נסע, ואני מביט על השחר המפציע ומנסה לראות אותו חדש ורענן. שבוע חדש, התחלה חדשה אולי. העמוד השני של האקספוזיציה... או שאולי זה רק סיפור קצר של שלושה עמודים.
רק העבר כתוב כבר.
את העתיד אפשר לכתוב איך שרוצים.
לפני 12 שנים. 20 במאי 2012 בשעה 3:13
