לפני 12 שנים. 29 במאי 2012 בשעה 7:03
לא בא לי להדחיק את הרגשות, לבלוע אותם כמו תרופה מרה או לטשטש אותם באלכוהול.
זה היה "סשן מנטאלי" שנמשך שבועיים ותובל בשלושה דייטים מקסימים.
זה היה שונה מרוב הקשרים שלי בהרבה מובנים. אהבתי את התחושות שזה עורר בי. אהבתי את עצמי מול ההשתקפות.
לחתוך את זה - זה הרבה יותר מה שההגיון דורש מאשר מה שהלב רוצה. זו מדיניות החברה. נגעת נסעת.
אהבתי את הרמה האולטרה-סגולה של השיחות.
אהבתי שלא ידעתי לאיזו תשובה לצפות.
הופתעתי והתאכזבתי שחרף כל זה ורמת המודעות הגבוהה - המקומות הפסיכו-אינפנטילים עדיין בשלטון כשזה נהיה חשוב.
מתגעגע ועצוב. ומרגיש פספוס. וכועס...עליה? עלי? זה הרי אותו דבר בעצם.
עכשיו באה השאיפה הארוכה... ואחריה הנשיפה. הו וול.
זה העיף אותי מאיפוס אבל הזריק לי השראה
השקעתי הרבה אבל קיבלתי השכלה
וכמה רגעים יפים שתמיד אזכור
