מתחת לפרווה

בפיצוציה בפינה הייתי נרגש וזחוח בשעת ערב מוקדמת של יום שישי. דיברתי בקול די רם עם שניים מהמוכרים האהובים עלי :
"אני צריך סוכריות על מקל. מכל מיני סוגים. אתן לה אותם כפרסים. אה יופי, זו הגדולה עם הלב תהיה הפרס הגדול אם היא תרוויח אותו".
בינתיים הבחנתי שנאספו סביבי אנשים בתור ואמרתי, עדיין בקול רם : "טוב, יש פה יותר מדי אנשים בשביל להמשיך את השיחה הזו" .

בחורה נמוכה ויפה עם נמשים וציצים וריח משכר של בושם עמדה לימיני ויכולתי לשמוע את גלגלי המוח שלה עובדים. (הרגשתי שאני "מכיר" אותה.. יש לי כבר פרופילים של בחורות במוח כמו שלסוכן FBI יש פרופילים של רוצחים) פניתי אליה והיא אמרה :
"הדמיון שלי כבר הולך לכל מיני מקומות..."
"תמשיכי ללכת" אמרתי, "עוד, עוד, בסוף יש קיר גדול. בקיר יש דלת. היכנסי בדלת.... שם. " וחייכתי. "אה, אבל מעל גיל 18".
המוכר בינתיים התעסק עם העודף וחל איזה בלבול. "היא מבלבלת אותי" אמרתי בקול רב משמעות.
"נראה לי שאתה עסוק מדי בשביל ש*אני* אבלבל אותך" היא אמרה בחיוך, ואני יצאתי מהפיצוציה עוד יותר זחוח משנכנסתי.

הרבה זמן לא יצאתי לדייט עם נשלטת. שני הקשרים האחרונים שלי היו ונילים, בשניהם הושלכתי לאחר זמן קצר כזונת תענוגות משומשת למרות ואולי בגלל שבאתי מאוד נקי ורוצה וכנה ואמיתי. בכל מקרה הדחף להשתלט ולנשום אוויר פסגות הלך והתגבר יחד עם התסכול שבלחיות תחת משטר פחד של האגו הנשי שאינו מוצא סובלימציה באלימות הדדית ונועזות מינית ובוחר באימלול מנטאלי כזמן איכות עיקרי.

היא חצתה את הכביש בדילוגים וחיבקה אותי חזק. הצלחתי להימנע מלהשתפך במחמאות על יופייה. כשמישי נראית כמו מלכת יופי, על עקבים גבוהים, לק ורוד ומושלם בידיים וברגליים, וכל תנועה שלה היא חן ושירה, וול... אין טעם לציין את המובן מאליו. זה יהיה כמו להגיד ללברון ג'יימס : "וואו אתה כזה גבוה ושרירי ושחור". וממילא את זה שהיא יפהפיה ידעתי עוד מראש (אם כי מהממותה עוד התעלתה על ציפיותיי) , ומה שבכלל רציתי לבדוק, מה שבאמת מסקרן אותי, זה מה יש בפנים.

הסוכריות הסתמנו כהצלחה, ("מה, כבר הרווחתי פרסים? איזה כיף") , היא קיפצה במתח והתרגשות לראות מה הבאתי לה, רצתה את הסוכריה הגדולה עם הלב ולא קיבלה, התמרמרה, עשתה פרצוף עצוב ורקעה ברגליה, ניסתה לקחת בכוח, ולבסוף בחרה אחת מהקטנות ומצצה אותה היטב.

היינו אחרי רק בירה וצ'ייסר, ביציאה ראשונה לעשן, כשהיא אמרה פתאום : "תתבאס אם אני אבקש ממך להחזיר אותי הביתה? "

הסבירה שיש בעיות בבית ושזה לא קשור אלי ושהיא גם מתבאסת שהיא צריכה לחזור. זרועותיה הענוגות (בחיי שאין לי מילה אחרת, חרף הנדושות) נכרכו סביבי, וגרמו לי להאמין לה. וחוצמזה חשבתי שהרי לי הזדמנות להוכיח לה שאני ג'נטלמן כפי שהבטחתי. בדרך הביתה פספסתי בטעות את הכניסה לראשון, ונאלצנו להמשיך עד יבנה ולהסתובב. הזמן הנוסף איפשר להתחבר עוד, כף ידה בידי, ומדברים עם הידיים. היא צחקה בקול הפעמונים הילדותי שלה, אני הרגשתי קצת יותר בטוח להציג את מופרעויותיי הקטנות, ואז גם בראשון איכשהו פספסתי פניה והסתובבנו קצת אבודים עד שלבסוף, לצערי, הגענו לביתה. "תשמור לי את ה(סוכריית) לב" היא ביקשה.

התכוונתי למה שאמרתי קודם, על הפרופילים. לא יודע אם זו גזירת גורל, העובדה שאני מושך לחיי מטורפות. אם זה היעוד שלי בחיים. אם זה בגלל שאני מטורף בעצמי וצריך השתקפות קיצונית יותר כדי להרגיש "נורמלי". או אם זה בגלל שרוב האנשים המאוד רגישים ומאוד חכמים הם גם קוקו. כך או אחרת אני צוללן של מים עמוקים, ואפילו לא בטוח שאני ממש יודע לנהל סמול טוק.

בכל מקרה היה ממש כיף וקסום אתמול, למרות שהיה קצר מדי, ואני כבר מחכה להמשך. 😄
וחוצמזה לא היה משעמם השבוע, היתה גם נחיתה רכה ומטריפה בזרועותיה וחמוקיה הנפלאים של אקסית אהובה+סשן אינסטלטור בו הייתי ניסים האינסטלטור השוביניסט מאשדוד שבא עם צינור מקצועי לפתוח את הסתימה במקלחת, ולאט לאט מצא את עצמו עושה עוד מלאכות בית ונהיה זונה קטנה וצייתנית, כתוצאה מהסקס אפיל ועוצמתה הנשית המשכרת של הדיירת המסתורית... ובכלל טפו טפו טפו לא משעמם לי, ואני הולך ונטען ברגשות. נזכר על מה אני שר. ממש בקרוב אתכנס להקליט שירה לעשרת הפלייבקים המשובחים שעומדים כמו זין ומחכים לשירה שלי.
אתמול לפני שהיפהפיה הנרדמת ירדה מהמרכבה אמרתי לה : "את מעמידה לי את המוח".

מוצ"ש טוב לכולן(ם) }}{{