(נכתב לפני 20 שעות)
אף פעם לא הענקתי כל כך הרבה כאב מבלי להנחית אפילו הצלפה אחת.
היצור השמימי הזה מתעוות כמוכה דיבוק על ספתי האדומה הצפופה.
היא בוכה ונאנקת, נאבקת בשדים פנימיים שבאים בה, אחד אחרי השני.
לרגע מתענגת ומתמסרת, מחייכת...
ואז דוחה אותם מעליה בייאוש, מניפה את ידה ברפיון הצידה, מעל לראשה.
מתעוותת שוב ושוב, סותרת להם, חובטת בהם בעוצמה מסורסת, בחוסר אמונה בכוחה שלה.
מכסה את ראשה בידייה, תוקעת את ציפורנייה האדומות המושלמות בספה האדומה. ובוכה...
"די...די... די... די"
(לא עשיתי כמעט כלום, רק פתחתי צוהר קטן)
כמה כאב מכונס בנפש הזו, שמגולמת בגוף כה חטוב, ופנים כה יפות, ומבפנים תיבת פנדורה של כאב בלתי נפסק ובלתי נגמר.
עכשיו היא נעמדת על ארבע על הספה, מפוסקת לגמרי, רגליה הבלתי נגמרות מונפות אל האופק. "תזיין" . (כן, ממש) .
נשכבת חזרה בתנוחת עובר. "די.. די... די... די..."
שוכבת על הגב. רגלים קדימה. נראית כמו מלכה. חושבת. מתכווצת. בוכה. עוד ועוד... אוספת את שערה בידייה.. לרגע יש ציפייה במבט, ערגה, כמיהה..
ואז הוא בא בה, השד. והוא דופק אותה על הספה שלי, והיא בוכה, והיא משלימה, והיא מתענגת, ואני כבר יודע שבקרוב יגיע הבכי, והסבל והדי...
ואני יושב וכותב על המחשב, סקרן מאוד לראות איך רסיס המציאות הזה הולך להסתיים. (בחילופי הודעות וטלפונים עם מה שנשמע כסוג של דום-סרסור מפחיד, ויציאה מאוד עקומה שלה אל אפלת אחר הצהריים.)
היא בוכה שוב.
זה עצוב.
לפני 11 שנים. 12 ביוני 2012 בשעה 11:30
