הוזמנתי לביקור אצל מתחלפת חיננית ויפהפייה. היה ברור לשנינו מבלי לדבר על זה שמטרת הפגישה היא שעשועים ולא עסקים (קרי דיבורים ולא מעשים)...
היא היתה יפה אף יותר מהפעם שנפגשנו בפורמט מרובע עם בני הזוג, לבשה טרנינג ביתי והיתה בלתי מאופרת. השיחה קלחה והיתה עמוקה פתוחה וכנה כרגיל. מצאתי את עצמי מוקסם מהעוצמה הנשית שלה, ומהחן הרב, וזה לא כאילו היא התאמצה מאוד לכבות את זה...הפנמתי לעצמי עד כמה גדול אצלי הרעב והצורך להישלט ולהתמסר.
נפרדנו כידידים לאחר כשעתיים, הרגשתי אמוציונאלי ומדוכדך מעט, תחושה שהתגברה והתהוותה לחרדה לא מבוטלת, בעודי פוסע ברחוב החולוני הרחב אין דה מידל אוף פאקינג נוור, ואף מונית לא עוצרת לי. התחלתי להרגיש מצוקתי עוד יותר לאחר שמונית כבר עצרה והורידה אותי 10 מטרים אחרי בגלל שהוא לא ידע איך מגיעים לפלורנטין.
ניפנפתי בידי לכל מונית שעברה, והתחלתי לחשוש מהנורא מכל...שלא אצא לעולם מהפרבר המגעיל. לבסוף עמדתי במרכז צומת הומה על מנת שאוכל לעצור מוניות מכל הכיוונים, ובאמת צדתי לי מונית עסיסית שנעמדה ברמזור. התחלתי להרגיש מעט יותר טוב רק כשראיתי את קו הרקיע של דרום תל אביב....
עוד שעתיים נגמר לי הסופש הקצר והמאכזב שלי. אני עצוב, מעט בודד, עם מידה לא מבוטלת של כעס. זהו, כך אני אומר לעצמי, נגמרה לך המנוחה חמור שלי, אני רותם לך חזרה את המחרשה.
לפני 18 שנים. 10 ביוני 2006 בשעה 12:51
