בשנותיו הראשונות של הבלוג הצנוע הזה (שהתחיל לפני 9 פאקינג שנים!) הייתי מכנה אותו ״קופיקו״. אחר כך קרה מה שקרה עם גרושתי והרווחה, ומהטראומה (״ובבלוג שלו הוא מכנה אותו קופיקו, כבוד השופטת!!״) התחלתי לכנות אותו ״היורש״. הוא חגג 16 לפני יומיים וגר איתי כבר שלוש שנים וחצי, ונראה לי שאני יכול להפחית מעצמי מעט מהמחסומים הכבדים והמשוננים שהצבתי במעמקי מה שנשאר ממה שהיה פעם המוח שלי, ולחזור לכנות אותו במינוחים מעולם החי.
אבא שלי, שהוא פרופסור וגם נכה פוליו אמיץ, בא אמש לבקר את קינגקונג לכבוד יומולדתו ה16, והביא איתו את הגיטרה על מנת לג׳מג׳ם עם קינגקונג שקיבל מערכת תופים אלקטרונים לכבוד היומולדת. בהתחלה היו קצת צעקות ולחץ מצדי כשמצד אחד הפרופסור הביע מצוקת רעב, ומן הצד השני הקוף הגדול הביע את עצמו בעזרת התופים, בעוד אני מנסה למצוא מסעדה להזמין ממנה סושי כפי שדרש וכתוב שזמן המשלוח הוא 90 דקות. אבא רעב, נער רודף סושי עם תופים מחבל במאמצים, וכל הלחץ עלי. אז הבעתי גם אני את רגשותיי בנושא (צעקתי) והלכתי להירגע, לתת לו לשבור את הראש עם המשלוח, הכנתי לפרופסור פרוסה עם חומוס, ופרסמתי את האיבנט להופעה.
כשחזרתי לחדרו התברר שהם הזמינו גם פיצה וגם סושי, אך עכשיו התגלתה בעיה חדשה. הפדל השמאלי של הדאבל-בס במערכת התופים של הנער הפסיק לעבוד זה כבר כמה ימים. הוא נשאר שמוט ומסכן ולא עלה חזרה לאחר הלחיצה. הוא הרכיב אותם לבד עם מעט עזרה מצדי, באסון האקולוגי שהוא החדר שלו. כך שהחשד המיידי נפל עליו. התחלתי לבחון את הקונסטרוקציה מקרוב ולהשוות בין הפדל הימני (שעובד) לבין השמאלי. עברתי חוליה חוליה וניסיתי להבין איך זה עובד. אין לי איזה חוש טכני יוצא דופן, ובמבדקים הפסיכוטכניים בצו הראשון שלי התייאשתי אחרי שניים ועברתי לחלום בהקיץ ולתכנן מה אומר לקב״ן. אבל אני אוהב לחשוב על עצמי כעל אדם בעל ראש על הכתפיים, ואהבה עצמית חשוב לטפח במעשים.
לאחר דקותיים הגעתי לאבחנה. לא היה קפיץ על הפדל שלא עבד, בעוד שעל זה שכן עבד היו שניים. והיתה בליטה יתומה איפה שנראה שיכול או אמור היה להיות קפיץ בפדל שלא עבד. הצעתי בעדינות את התיזה שהקפיץ עף באיזשהו שלב או שלא הורכב בצד הנכון, כאשר הסבטקסט היה שהוא בטח אבד בבלאגן של החדר שלו או שהוא פישל בהרכבה. קינגקונג הדף את התיאוריה בעדינות האופיינית לו ולעדה של אמא שלו, טען בתוקף שלא היה שם קפיץ, ושזה עבד בהתחלה ממש כמו שזה ושהוא לא שינה כלום ושבכל מקרה הוא רעב והולך להביא את הסושי ולא משנה ונדבר על זה אחר כך.
הוא יצא, אני עדיין ישבתי על השטיח וניסיתי להבין למה זה לא עובד ולחזק את התאוריה שלי. הפרופסור שישב על כסא גרר את עצמו אל השטיח לידי והתחלנו בסיעור מוחות. זה הביך אותי וגרם לי לצחקק כי הרגשתי פתאום כמו ילד שיושב עם אבא על השטיח ומשחק, וזו לא תחושה שחוויתי בשניים שלושה עשורים האחרונים. הוא חיזק את דעתי שחסר שם קפיץ ושאין מצב שזה יעבוד בלי קפיץ, וכשבחנו את הקפיץ השמאלי בפדל הימני ראינו שהוא למעשה לא עושה כלום, גם כשאנחנו מזיזים ידנית את הפדל שלא עבד. כך שהמסקנה הבלתי נמנעת היתה שהיה קפיץ ואבד, והוא גם הציע את הרעיון שהנער דמיין שהפדל עבד בהתחלה ולמעשה הוא לא הורכב נכון מלכתכילה.
כשהקופיף חזר חמוש בסושי הצגנו בפניו את התאוריה בשנית ושיתפנו אותו בממצאים, אך הוא המשיך לאחוז בגרסתו שלא היה קפיץ, זה הגיע מורכב כבר, וזה עבד בהתחלה. ושנדבר על זה אחרי האוכל כי הוא רעב. הסושי התחיל להיעלם בלועו, אך אני לא יכולתי להניח לסוגיה. המשכתי להתבונן ולהשוות בין שני הפדלים. הפרופסור אמר : ״אני לא קונה את זה. לא יכול להיות שיש שם קפיץ שלא עושה כלום, ולא יכול להיות שהפדל יעלה בלי קפיץ״. בינתיים הסושי אזל והפיצה עדיין לא הגיעה. עודדנו את הנער להתקשר לברר מה קורה עם זה, והוא התקשר ושם על רמקול, והרעש המחריד של השיר המעצבן במענה הקולי שלהם גרם לנו קצת להרים את הקול בעודנו מדסקסים את אי פעולתו של הדאבל בס.
ואז קינגקונג התפרץ : ״די אתם צועקים ואני לא מצליח לשמוע את המענה הקולי !!!״ הקריין המעצבן מנה את רשימת הסניפים אך שומדבר לא נשמע שייך והוא ניתק בחמת זעם, הוסיף לבטא את רגשותיו, לא קיבל את טיעונינו שאנחנו בסך הכל מנסים לתקן לו את התופים, ושאם זה מפריע לו שאולי ילך לחדר אחר או לחילופין יוציא את זה מרמקול. בתגובה הוא אמר לי מה הוא חושב עלי, וחייג שוב רק לאחר שהבטחנו להיות בשקט. שמענו עוד פעם בקשב רב את השיר המעצבן. ואז כשהתחילה להתנגן שוב רשימת הסניפים הבחנתי שיש להם משו במשותף, וזה שהם כולם בירושלים. הקוף הזועם חייך במבוכה לאחר שחייג שוב ושמענו את השיר פעם שלישית, ואז הוא הבין שבשביל סניפי תל אביב צריך להקיש 3 ולא 2 כפי שעשה עד עכשיו.
שמתי את ידי סביב כתפו של אבי בעודנו מתבוננים על הנער, ואמרתי לו בקול רך ומייעץ : ״אל תעשה ילדים״.
ולקינגקונג אמרתי : ״רק שתדע... לידע כללי, שהדאבל בס זה מה זה קטע זניח ובטח לא קטע הכרחי בנגינה, אתה אולי תוקע דאבל אחד בשיר״.
הוא ענה בלי להתרגש : ״לא בדת׳-קור״.
הפיצה הגיעה כמה דקות אחר כך, לא הנחתי לסוגיה, ואז היתה לי הארה. שאלתי את הפרופסור המלומד : ״אולי אי הפעולה של הקפיץ השמאלי היא לא בגלל שהוא ממומקם במקום הלא נכון, אלא כי משו תקול בפעולה שלו?״ התחלתי להתמקד בקפיץ השמאלי ולהשוות אותו לימני. ואז היתה לי פריצת דרך. הבחנתי שבקצה הקפיץ בצד העליון יש מעטפת מתכתית כזו שזזה ביחד איתו. בצד שלא עבד, המעטפת לא זזה אלא נשארה תלוייה במקומה. עכשיו ידעתי שיש לי את הפתרון, ורק צריך לבצע. להפתעתי, גם כששיתפתי אותם בממצאי, הם הגיבו בסקפטיזם בעודם לועסים את הפיצה. הבאתי פלייר, חיזקתי את האום בראש המעטפת, וכשלחצתי על הפדל הרגשתי שהקפיץ שב לפעולה. הרמתי ידיים לצדדים, חייכתי חיוך רחב ואמרתי : ״ויקטורי איז מיין ! ״ .
רק שאז קינגקונג ניסה ללחוץ בעצמו והיא עדיין לא חזרה למקומה כמצופה. : ״אין, אני אומר לך, אין סיכוי בעולם שתצליח. עזוב את זה״ .
והפרופסור הוסיף : ״כן, אמרתי לך, זה לא יכול להיות שאין שם קפיץ, הוא בטח עף לו או שהוא רק חשב שזה עבד בהתחלה״.
״אה כן? ״ אמרתי, נחוש מאי פעם.
עוד ממש כמה שניות של חשיבה הובילו אותי להארה נוספת. שחררתי מחדש את האום, והפעם לקחתי את הפדל אחורה בעודי סוגר אותו, כך שיהיה מקביל לפדל שכן עבד. חיזקתי את האום היטב, לחצתי בחדווה על הפדל הסורר והושמע צליל חד ועמוק של קיק-דראם שמשך את תשומת לבם של הלועסים.
קמתי בזריזות, ובתנועה של ניצחון קראתי : ״אין סיכוי בעולם אה? ת׳נקקייוווו, גוד נייט !! :)) ״
הקופיף אמר תודה והיה די קול, והפרופסור שהיה קצת בשוק שאל אותי איך עשיתי את זה.
עניתי לו : ״על ידי חשיבה דדוקטיבית, הליכה צעד צעד, שמירה על ראש פתוח, הרבה התבוננות, ובעיקר שלא התייאשתי גם כשאנשים אמרו לי שאין שום סיכוי בעולם ושהם לא קונים את זה״ .
אחר כך הם באמת ניגנו מאוד יפה והתרגשתי לשמוע מהחדר שלי את אבא שלי שר את שירי הפולק-בלוז שלו, הבן שלי מנגן איתו בתופים, ומדי פעם הסב עוצר את הנכד ונותן לו טיפים ראשונים ויסודיים בנגינה בצוותא. כפי שעשה גם איתי לפני 35 שנה.
