בזכות זה שהקדמת קצת לראיון הקבלה הראשוני לביה״ס לבנות ע״ש ונוס בפרווה...
ובזכות החצאית הקצרצרה והמחשוף המרהיב והשיער האדמוני-זהוב.
והחוצפנות כשהתעקשת לקבל פרטים על המלגה, ואיך היא עוזרת לך, כי הרי ״זין זה חלק מתכנית הלימודים״.
ושהמחזמר האהוב עליך הוא ״שיער״.
בזכות כל החכמה וההבנה והקשב. התובנות על השירים. צחוק הפעמונים שלך מהבדיחות המפגרות שלי.
ואיך שאת מחקה את חיקוי העיט שלי והופכת אותו לגוזל מרוט.
הסלואו שרקדנו על הטיילת בשבת אחה״צ עם השקיעה שנקטע בפתאומיות כשהמנוול החליט להחליף שיר.
המיני סשן בגינה כשנדנדתי אותך בנדנדה לאור ירח.
יופייך הקורן כשהצלפתי בך כשאת על ארבע על המיטה, מול המראה.
וההתיישבות המפתיעה על הפנים שלי אחר כך, בחושך, והחליל ההודי שעשית לי שהוציא את הנחש מהסל ואיך שאמרת אחר כך ״אני מלאה בשפיך״.
ובזכות הרגליים החלביות שלך וקו המותניים ואיך שכשאנחנו מחובקים ועטופים במיטה אני מרגיש שיש לי אוצר בידיים.
והשיחות על ספרות ואמנות, תיאטרון, מוסיקה, וארכיטקטורה.
והביקורת שלך על הגינה ליד השדרה.
ובזכות הדמעות שזלגו לי כששאלת אם אני רוצה לשתף אותך ברגשות שלי.
וכל פעם שמופיע לך הזיק הסדיסטי השובב בעיניים.
והלהט שהרגשתי כשהספנקתי אותך כעונש מוצדק בפתאומיות ובזעם קדוש.
והצנוניות בסלט, כוכב הפולניות, ״איך ׳תה לא מכיר את...!!!״, ״בוא לא נעוף!״, הכותונת הורודה עם הנצנצים, השמלה של כיפה אדומה, הפותריות, טורנירי הטאקי...
הקטע שאני מורה לך במבט ואת קמה, שמה את הידיים על שכמותיי, ואנחנו הולכים לחדר אחר בבית.
השליטה בחומר, ההבנה המהירה, הכנות, הנכונות והאומץ.
ואיך שהשעות טסות לנו כל פעם מחדש, ואף פעם לא ישנים בלילה.
בזכות כל אלה ועוד,
את, פיצית,
הסאבית שכבשה אותי.
