מתחת לפרווה

אתמול לרגעים מצאתי את העוגן שלי וזה היה נחמד.

אחה״צ נסעתי עם אבא שלי, אשתו, הבן שלי, וחברתו החמודה לארוחת חג בביתה החדש של אחותי בישוב כפרי בצפון השרון.

בדרך היתה תצוגת אופנה של גורמי השמיים... זה התחיל בעננים אפורים דקים שכיסו את הרקיע, המשיך בברקים עבים, ארוכים, ומרהיבים סביבנו, ואז התחילו טיפות גשם גדולות וכבדות. לפתע הבחנתי בצד שלי בקשת אדירת מימדים ושלמה, לאורך קילומטרים רבים. היא היתה קשת מושלמת, עם כל הצבעים. ואז הופיעה מעליה עוד אחת, בהירה יותר. אחר כך כשהגענו העננים האפורים הפכו לכתומים ו-ורודים, ואחותי ביקשה שאחבר את הcd למערכת, ומתוך הדיסקים שלה בחרתי את ״גשם סגול״ של פרינס, ולרגעים הרגשתי ממש כאן ועכשיו.. לא חושב על זו שאיננה, לא לחוץ לחזור הביתה.

הבוקר חיפשתי ומצאתי דברים שכתבתי לעצמי בנושא הפרידה מהאקסית. לפני שנה, לפני שלוש שנים, וגם לפני חמש שנים. הדברים מחרידים ברלוונטיות שלהם. מצד אחד שמחתי על העקביות, מצד שני, פאק, אני בדיוק באותו מקום שהייתי לפני חמש(!) שנים.