ישבתי לרגליה, כשהיא על הספה הסגולה במלוא הדרה. הגשם הצליף בחוץ ורסיסיו התעופפו דרך המרפסת הפתוחה. זה היה קצת אחרי שהיא הצליפה בעזרת כלים נבחרים ממגירת הצעצועים וידייה המכשפות, וקצת עשתה אותי פרה חמודה, וקצת בדקה אותי מכל מיני כיוונים.
הסתכלתי על הגשם וחשבתי שיכולתי להסתכל על אותו הגשם ולהרגיש אחרת לגמרי.
והרגשתי שמח, ומוקסם, ושותה את מילותיה שנאמרו בטון רך ושקט ובקול אוורירי אבל בביטחון יצוק בסלע שאינו מתאמץ להוכיח, גומע אותן ישירות לאחורה של התודעה.
והיא דיברה על איזה קפה היא אוהבת ושאקנה אותו לפעם הבאה, ועל מה שהיתה מייעצת לי לו היתה יועצת חיצונית (דומה דמיון חשוד למה שהיא חושבת גם לא כיועצת חיצונית 😄 - אך עדיין משכנע מאוד) , ואז כשנראה היה שהכל הולך ממש טוב היא הפילה את הפצצה.
״אני רוצה שתשיג סלולארי. שיהיה הכי פשוט. שיהיה בו רק שיחות וסמס, ושיהיה רק בשבילי.״
והוסיפה שזה מה שהיא רוצה, ושזה מה שיוכיח לה שאני מוכן להתמסר, ושהיא רוצה תשובה עכשיו.
(למי שלא יודעת, אין לי סלולארי, אני פאקינג שונא את זה ואת התרבות שזה מייצג, שונא את הסאונד ולתקשר ככה, רואה במכשיר הזה את השטן, ומתעב כל מה שקשור בזה).
אני בדרך כלל מהיר מחשבה, ויודע לחשב ולאזן בין גורמים במהירות הבזק ולהגיע למשוואה מדוייקת וקלה לפתרון. ופה קפאתי. לא יכולתי להתווכח עם המבחן שלה. כך היא רוצה. השאלה אם אני מוכן או לא. אם זה רק היה כל דבר אחר... וכשהיא אמרה שהיא נורא נהנית וחייכה, לא יכולתי שלא לדווח לעצמי כמה שגם אני נהנה מהמצב הזה, ממנה. היא לא היתה מוכנה לתת לי ״זמן לחשוב״ וגם את זה יכולתי להבין. אם היא הולכת ומשאירה אותי עם ההחלטה (שבשלב ההוא הנחתי שלאחר חילופי דברים שלי עם עצמי אלך על זה בסופו של דבר) אני נשאר עם הכוח והיא במצב המתנה, and we can't have that. ובעודי חושב כמה אני נהנה, חשבתי על כמה אני לא רוצה לוותר עליה, על הקשר הזה.
ומנגד קפצו לי כל מנגנוני ההגנה שפיתחתי ושהצילו אותי דרך התבגרות קשה וכל היתר. פיקוד העורף שלי. יסודות העצמי. החשיבה העצמאית, הבחירה האישית. האם אני מסוגל לעקוף את כל זה, לבטל את כל זה, כדי להשאיר בחיי אישה מדהימה ויפה וסקסית וסוטה וחכמה ורגישה ומעניקה ומרשימה ומעשירה? ומעבר לכניעה, הרי במשחק הזה אני *רוצה* להפסיד... מעבר לפאדיחה החברתית, מעבר למשמעות של התמסרות אמת אל הלא נודע, הביטול העצמי..... להסתובב עם סלולארי?!?!? .
כבר עמדתי להיכנע ואז למרבה המזל היה לה פון (תודה לאל על סלולארים!) וניצלתי את ההזדמנות לבקש רשות וללכת להשתין. פשפשתי במחשבותיי, ובעודי פוסע חזרה במסדרון, קצת רועד, עמוק בלב ידעתי את התשובה.
העצבות חזרה. השמיים כבר לא היו אפור רווי ומטריף אלא קודרים. ידעתי שאלו הדקות האחרונות של חלום נפלא שחוויתי ביממותיים האחרונות.
ידעתי שאני מוותר על אישה מדהימה שמסוגלת להעניק לי המון. שבוירטואלי הצליחה להפיח בי חיים חדשים, לגעת בנשמתי ולפקוח את עיניי. והתחושה הזו לא רק שלא התרסקה על סלעי המציאות כשנפגשנו, אלא רק התעצמה והעמיקה. והערכתי רק גברה. לא רק כסאב מעריץ, ולא רק כגבר לאישה. כאדם לאדם.
התיישבתי לרגליה והנחתי ראש עצוב על צידי הספה. היא הבחינה והרגישה כפי שהיא מבחינה בכל, והרגשתי שתשובתי ידועה גם בלי שאדבר.
ואז היא אמרה, שעונה אחורה, עם עיניים נוצצות וטון רך וקול אוורירי ומתוק : ״אמרתי לך שזה מבחן, וזה אכן היה מבחן, והצלחת בו. ראיתי איך נקרעת מבפנים באמת בין הרצון לרצות אותי לבין הצורך להיות עצמך״. (סליחה אם הציטוט לא לגמרי מדוייק, הייתי אפוף עננים ורודים וקשתות).
היא הסבירה לי על נתינה לקיחתית ועל win win, ואני שאלתי : ״זה אומר שאני שלך עכשיו? ^_^״.
ושרתי לה, בחוץ כבר היה כמעט חושך, ולפני שהיא הלכה התנשקנו, והגשם הוסיף לטפטף בשמחה.
אז בשמחה והתרגשות רבה גאה לצעוק מהגגות : משוייך לMilonga ^_^
