עכשיו אחרי שנולדתי ברוב רעש וצלצולים נראה לי שאני סובל מדיכאון שלאחר הלידה.
העולם ממשיך במנהגו החרוץ והתזזיתי, ורק אני נשארתי כאן עם סימני המתיחה והריקנות של אחרי. הפטמות שלי רגישות והבטן עדיין נפוחה.
קמתי לעבוד היום כפי שנשבעתי, וכבר השלמתי כמה מטלות. עכשיו זה משבר צהריים, אבל אני מתכוון לצלוח אותו ולהמשיך בעמל יומי. כשאין דלק של התלהבות או מרץ טבעי יש דלק של לחץ ועצבים. הוא אמנם מלוכלך יותר והנסיעה מקרטעת אבל בסוף מגיעים, וזה מה שחשוב בימים כאלו שאחרי לידה. להגיע הביתה בשלום.
בפנטזיה אני מסיים את חגיגות יום ההולדת שבע וטוב לב, קם בבוקר למחורת עם חיוך רחב ואהבת אדם, נכנס לאולפן ומשפריץ בהנאה את כל העבודה שמחכה לי, עושה את שיחות הטלפון הבלתי נעימות בקלילות ורהיטות ונחמדות, הולך לפה, הולך לשם, מתעמל, שר, רוקד, מזיין, והולך לישון חסר סבלנות להתחיל יום נוסף, חדש ונפלא. במציאות כאמור זה לא בדיוק ככה. אני קם בבוקר עם מוח אפוף ופרצוף אנטיפתי, גורר את עצמי לאולפן ומקלל את הלקוח שעל יצירותיו המטופשות אני עובד ותוך כדי מדמה בראשי שיחה בה אני אומר לו בדיוק מה אני חושב עליו, חורק שיניים בזמן שאני מנסה לגייס נחמדות מזוייפת וסבלנות כפוייה בשיחות הפון, עושה את הסידורים בקוצר רוח תכליתי ומתעצבן על העוברים ושבים, על השמש, על המכוניות ועל האספלט.
מעניין שבזמן הכתיבה בינתיים אף אחת מהמטלות לא עשתה את עצמה. אני לא מבין את זה. למה מטלות תמיד משחקות אותה ראש קטן? מטלות הן סאביות קטנות, פאסיביות לגמרי, יושבות בפינה ומחכות שיעשו אותן.
לפני 18 שנים. 4 באוקטובר 2006 בשעה 10:42
