לפני 20 שנים. יום שני, 18 בדצמבר 2006 בשעה 18:14
היום עבר דווקא די בעצבים, כאשר התקשיתי לאזן בין מבול הטלפונים (המבורך) לבין הנקיונות והבישולים (כנפיים בצ'ילי מתוק על הגריל ואורז מטוגן עם ירקות) לבין העבודה האולפנית המעטה, ובין המחשבות הרגשות שלי לפעילויות עם קופיקו, ובעיקר התקשיתי עם הנדנודים וההפרעות וההתפנקויות שלו מתי שלא הייתי פנוי אליו. התוצאה היתה עליה עקבית במפלס הנרבים שלי, עד שלבסוף התפרצתי, לאחר שכמה פעמים ברציפות ביקשתי ממנו יפה שלא יפנה אלי עכשיו ובכל פעם הוא פנה בכל זאת. אב ובנו בחופש חנוכה-- זה לא בהכרח קסום כמו שזה נשמע.
_
הבעיה עבורי במכות ובחבלות של הסופ"ש היא לא הפגיעה הפיזית, היא העוררות הרגשית. כמזוכיסט אני נקשר ומתאהב בזו שמכאיבה לי, ואם היא גם מענגת וגם באופן כללי אוהבת אותי ומראה את זה, ובמקביל ממשיכה לעשות טיזינג רגשי... וול, זה כישוף מיני עמוק שקשה לי להשתחרר ממנו. ואני מחורמן עד העצם. כל הגוף והנפש שלי משתוקקים לכוס, לעור נשי, לריח השיער, לקול מתוק, לרכות, ולחיוך סאדיסטי. כשהתחלתי את פעילויות הסופ"ש הנחתי שזה ירגיע אותי לפחות למשך שהותו של קופיקו. שכחתי שזה עובד הפוך. אני צריך אישה.