היה ערב קר ובהיר כשפסענו ברחובות דרום העיר המפחידים, קופיקו ואני, לכיוון יד אליהו. גורדי השחקים נתנו לנו הרגשה של התרוממות רוח, שהתגברה כשהתקרבנו להיכל המואר. קניתי לנו כרטיסים להכי באמצע ולמטה, והתרגשנו כאשר עלו השחקנים לחימום... צעקנו ועודדנו, וקצת השתעממנו כשההפרש צמח ל20 לזכות מכבי. ככה זה בליגה הישראלית... בדרך חזרה הרחובות היו עוד יותר חשוכים ומפחידים, אבל העברנו את הזמן בשחזור ההטבעות של ביינום, ועד מהרה הגענו לשכונה החמימה והמוכרת. רשמתי לעצמי הצלחה, היתה לו חוויה בלתי נשכחת, ואני בטוח שהוא עוד ישפר אותה כשיספר לחבריו בבית הספר...
היום עבר דווקא די בעצבים, כאשר התקשיתי לאזן בין מבול הטלפונים (המבורך) לבין הנקיונות והבישולים (כנפיים בצ'ילי מתוק על הגריל ואורז מטוגן עם ירקות) לבין העבודה האולפנית המעטה, ובין המחשבות הרגשות שלי לפעילויות עם קופיקו, ובעיקר התקשיתי עם הנדנודים וההפרעות וההתפנקויות שלו מתי שלא הייתי פנוי אליו. התוצאה היתה עליה עקבית במפלס הנרבים שלי, עד שלבסוף התפרצתי, לאחר שכמה פעמים ברציפות ביקשתי ממנו יפה שלא יפנה אלי עכשיו ובכל פעם הוא פנה בכל זאת. אב ובנו בחופש חנוכה-- זה לא בהכרח קסום כמו שזה נשמע.
_
הבעיה עבורי במכות ובחבלות של הסופ"ש היא לא הפגיעה הפיזית, היא העוררות הרגשית. כמזוכיסט אני נקשר ומתאהב בזו שמכאיבה לי, ואם היא גם מענגת וגם באופן כללי אוהבת אותי ומראה את זה, ובמקביל ממשיכה לעשות טיזינג רגשי... וול, זה כישוף מיני עמוק שקשה לי להשתחרר ממנו. ואני מחורמן עד העצם. כל הגוף והנפש שלי משתוקקים לכוס, לעור נשי, לריח השיער, לקול מתוק, לרכות, ולחיוך סאדיסטי. כשהתחלתי את פעילויות הסופ"ש הנחתי שזה ירגיע אותי לפחות למשך שהותו של קופיקו. שכחתי שזה עובד הפוך. אני צריך אישה.
לפני 17 שנים. 18 בדצמבר 2006 בשעה 21:14
