מתחת לפרווה

"איני יכול להיות מאושר כשאני מביט באהובה מלמעלה למטה"
זה כל הסיפור כולו בסופו של דבר
בשביל שיעמוד לי אני צריך להעריץ ולאהוב
בשביל להעריץ ולאהוב אני צריך שאשה יפה תתאכזר אלי
ככל שהיא תתאכזר יותר אני אוהב אותה יותר

מצד שני--כבר סבלתי מספיק בחיי--אני חייב שמהשליטה וההתאכזרות יצמחו פרחים יפים...אם לא--אם זו אומללות לשמה...אם זה לא מעלה אותי מספיק גבוה (או מוריד אותי מספיק נמוך)...אני לא אעריץ ולא אוהב יותר...וחזרה לנקודת ההתחלה.

רק מלמטה אני אוהב ממש.

חברה טובה וטהורה הביאה לי במתנה עותק של "ונוס בפרווה"-ספרו של ליאופולד פון זאכר-מאזוך...אבי המזוכיזם. היא לא הבינה איך יצא שקראתי לעצמי ונוס בפרווה בלי לקרוא את הספר..."ויש כל כך הרבה ממך בספר!" היא הוסיפה בפליאה. בלעתי כבר חצי מהספר הנפלא הזה. מצאתי בו משפטים שלמים שאמרתי לאקסית שלי, מילה במילה. הקריאה בו מזכירה לי את החיבור שלי ל"עולם השליטה" וגורמת לי להתפלא מחדש על איך הייתי בבדסם מגיל 5 ונכנסתי לכלוב רק לפני 3 חודשים, כשאני כבר יודע את הרוב, וכבר הייתי בפסגות...

אני צריך להיות נשלט, מושפל , משוחק, בשביל להיות מאושר...
אני צריך לראות את אהובתי שוכבת עם אחרים על מנת להעריך אותה ולקנא לה ולחשוק בה.
אני צריך אישה שתדע להוציא ממני את כל הטוב שאני משתוקק להעניק...ושתזלזל בי על כך, ותנצל אותי...
ושזה לא יגמר ברגע שאני גומר.
אותו הכאב בדיוק אני חווה אחרת לגמרי כשהוא נגרם ע"י אישה סקסית וחושנית ולמען הנאתה והעונג שלה.
וכשאני יודע שאותה אשה אוהבת אותי, בין היתר בזכות אותו כאב שאני סופג ממנה...

השריטה שהותירה בי האקסית לא הגלידה אחרי ששה חודשים. אני מניח שאחרי שאהבתי כפי שאהבתי והערצתי כפי שהערצתי...אחרי שכל הפנטזיות הוגשמו ע"י אותה קצינת חינוך צפונית מרעננה...אחרי שמצצתי לגברים בפקודתה, אחרי שראיתי אותה בזרועותיהם של אחרים, אחרי שהוכאבתי והושפלתי ונקשרתי ונוצלתי, 24/7 במשך תקופה כה ארוכה, ארבע שנים...זה לא מגליד כל כך מהר, העומק הזה...

היכרתי מישי.
שרדנו את הפגישה השלישית.
אני מוצא את עצמי חושב עליה.
מוצא את עצמי מדבר כמוה קצת.
מפנטז עליה.
מחייך כשאני חושב עליה.
עומד לי איתה שעות ברציפות.
אני מספר לה מה אני אוהב ומה מכניע אותי. היא אוהבת לשמוע.
היא מביאה אותי למקומות שאני ממש משפיל את עצמי...ממש מתנהג בטיפשיות...כאילו אני כלב מושפל ומחורמן שנשלט על ידי הזין שלו וזה כל מה שמעניין אותו ביקום כולו.
אני מענטז מולה בגרביוני רשת אדומים, תחתוני תחרה וחזיה בצבע תכלת. אנחנו יושבים ומדברים, היא לבושה לגמרי ואני ככה...

אני מרגיש שאני בוגד באקסית שלי אפילו שנפרדנו לפני חצי שנה. אני יודע שנאמנות לאהבתי אל האקסית הייתה צריכה להתבטא בישיבה אומללה בבית, שתיה מרובה, בכי וגעגועים...בחוסר יכולת להימשך לשום דבר מלבד האקסית...וכך אני עושה לעצמי חלק גדול מהזמן. עוד לא ויתרתי עליה לגמרי, אני יזמתי את הפרידה...אבל רציתי שהיא לא תוותר עלי. שהיא תילחם עלי. הכבוד המטופש שלה לא איפשר לה לעשות את זה...דומיות הן תמיד חסרות ביטחון...

והמישי החדשה...

אמרה לי ללכת למרפסת ולצעוק "אני מאוהב ב....."
ואז לחזור לסלון, לצאת שוב ולצעוק "אני לא מאוהב ב....."
ולספר לה אח"כ מה הרגשתי בכל אחת מהפעמים.
בראשונה הרגשתי חיוך מתפשט, חום בכל הגוף ותחושה טיפשית כזו...
בשנייה הרגשתי עצוב, רגיל כזה. מבואס קצת. ביקורתי. מציאותי.

אני רוצה לנסות.
מגיע לי.
}{