מתחת לפרווה

את הימים האחרונים העברתי בחברתה של התהומית. לא בהחלטה מכוונת, פשוט כך יצא.

התוצאות המיידיות - פחות חרמנות (לאחר שסופקה), פחות אובססיות, יותר שפיות ותכנון, יותר חיוכים, פחות עצבות, יותר רוגע. פחות דמעות, פחות טירוף, פחות כעסים, שינה רציפה יותר.

עמוס שראה אותנו מחובקים בגנון בשלישי, עצר בפליאה ושאל "מה זה צריך להיות?@#"
הוא אמר : 'אז תחזרו, עד שייגמר באמת... מול מה זה עומד לך בעצם? הרי אתה במילא לא ממש רוצה אחרות'..

ביום רביעי קניתי לה מעיל פרווה מדהים בקסטרו. הוא הולם אותה מאוד.

אבל עוד לא חזרנו, למרות שיש שיגידו שמעולם לא נפרדנו.

וחוצמזה, עבדתי השבוע, וישנתי, וקידמתי עניינים. יש עוד לאן לשאוף בכיוון הזה. הפרידה פינתה לי הרבה זמן אמנם, אבל בזבזתי אותו על חפירה רגשית, על שינה מסוייטת, על מעקבים, ועל הישרדות. על גחמות, על רדיפה נואשת אחר סיפוק, על רחמים עצמיים, ועל שתייה.

ועדיין החששות והבלבול קיימים, החרדה מהעתיד, והידיעה שיהיה מחיר, לכל כיוון. לכן מן הסתם עוד לא תהיה חזרה רשמית, טוטאלית, כזו שעושים עם חיוך דבילי ומטורף, כמו כשקופצים בנג'י בלי חבל למים שורצי כרישים, כתוצאה מהסתממות בסם משכר. אבל נכון לעכשיו, הביחד מרגיש יותר נכון מהלבד, ומעיל הפרווה באמת מאוד יפה וטבעי עליה.