זה כבר זמן מה שאני פותח את השבוע בחוסר חשק קיצוני לעבוד. בעבר זה היה שמור לימי ראשון שאחרי סופי שבוע עם קופיקו (כמו הפעם), בהם אני חייב קצת זמן לעצמי אחרי שלא נחתי בסופ"ש. אבל לאחרונה זה נהיה בכל ימי הראשון. פשוט לא קורה שומדבר טוב בסופ"שים שיתן מרץ להמשיך הלאה. אני לבד בבית, חופשי לרגשותי ולמחשבותי, וחרף כל הנסיונות למשמע את עצמי, כמו להביט בשעון ולקבוע דדליין למריחת הזמן, לא צולחים. אני מרמה את עצמי, ומוותר לעצמי בחמלה. איך אפשר להכריח את האדם האהוב עלי ללכת לעשות איזה שיר של מישו באולפן כשאפשר לשמוע NIN, להתכתב עם אנשים, ולשתות משקאות אנרגיה דיאטתים.
אה, וגם סוף סוף אפשר לקיים יחסי מין, עם השאפות מגלריות הפמדום החינמיות. מתוקות אלו, בחיי, עם מראה מצודד, חזקות מנטאלית, ותמיד אין דה מוד למעשים רעים. ואיך שאני גומר הן מתקפלות, נו סטרינגס אטאצ'ד. הכסף שאתה משלם לזונה הוא לא בשביל הסקס, הוא בשביל שהיא תלך.
החלטתי לצבוע את השיער לכחול סיני. שינוי תדמית. עכשיו דנה תהיה סופיסטיקייטד, עמוקה.
בלונד אמבישן אאוט - בלאק אנד בלו אין.
זהו, נגמר הדדליין השבע עשרה שקבעתי לעצמי. אני הולך להקליט גיטרות ספרדיות לשיר ההוא, ועוד מעט בא הבאסיסט. הממ. אולי בעצם אני אקליט את האקוסטיות *אחרי* שהוא יבוא? כאילו, הרי במילא אני לא אספיק עד שהוא יגיע (בטח שכן, אם כבר הייתי מתחיל במקום לחשוב על זה ומקסימום יחכה דקה) ואף אחד לא רודף אחרי (הזמן והאנרגיה מוגבלים, ובסוף אני אהיה עייף מדי לעבוד ואלך לישון) וזה לא שהזמן עכשיו מבוזבז, אני עושה עבודה חשיבתית עם עצמי וצובר אנרגיות. (א-הא..)
איזה מזג אוויר נפלא יש בימים האחרונים. אפלולי, מעורפל, מבשר רעות, אבל לא קר, ובעיקר - משתנה. האביב מתקרב.
לפני 17 שנים. 25 בפברואר 2007 בשעה 12:45
