מתחת לפרווה

יש אנשים שמעוררים בנו דיבור שוטף וכן. בעצם הקשבתם והבנתם גורמים לנו לדבר על עצמנו דברים שלא ידענו שאנחנו חושבים אותם אפילו...לאקסית שלי יש את ההשפעה הזו עלי. ישבנו לפני שבועיים לפני שהיא טסה לחו"ל ודיברנו. היא אמרה שאני נראה כבוי לגמרי והסברתי לה שכדי לשרוד נאלצתי להביא את עצמי למצב שלא ארצה כלום, אחרת לא אוכל לתפקד. היומיום מורכב מהרבה מטלות לא מרנינות. ביחסים בין אישים וחיזור רצון רק מפריע.
ואז תיארתי לה את המרירות, הכאב, הצרחות, הבכי, הצחוק, הריחוף, אובדן העיוורון והאמונה...ואז המילה ציניות עלתה לאוויר...ואמרתי לה ש, וואלה, דווקא ציני אני ממש לא. פעם הייתי. בנעורי הייתי ציניקן חסר תקנה...לפני הפרידה מאשתי הראשונה הייתי היצור הציני ביקום.
בשנים האחרונות הייתי ציני במידה, רואה את שני הצדדים תמיד...אבל בחודשים האחרונים מאז הפרידה מהאקסית-כשאני נתקל בציניות נהיה לי כל כך קר שאני חייב ללכת. אם זה במסנג'ר או בשיחה עם מישו...אם זו הטלוויזיה שאיני יכול לסבול או עיתונות או אנשים ברחוב שניכר עליהם שתפיסת עולמם היא צינית מיסודה.
ציניקן יודע את מחירו של כל דבר אבל לא את הערך של שום דבר.
הפרידה מהאקסית לימדה אותי שיעור. לא חשבתי שיהיה כל כך קשה כשיזמתי אותה. הכאב שבו אני שוחה, הניכור והקור שאליהם אני נחשף לראשונה בחיי...אני לא יכול להיות ציני לגבי זה. אהבה זה לא משחק. לא חפיף. לראות את "האמת" (בעיני הציניקנים) זה כואב כל כך...אבל הדרך בעיני להתגבר על הכאב זה לשנות את המציאות, לא להתעטף בגישה ששוללת את הרגש והאמת מכל דבר.
ציניקנים בטוחים שהם אנשים מאוד רגישים וחלקם אף בטוחים שזה מעיד על תיחכום ושכל להעיר את ההערות המכבות שלהם על כל דבר. זה לא!!!! ואתם לא רגישים-אתם בוחרים להיות לא רגישים. אז מהיום הוספתי לפרופיל הדינאמי שלי שורה חשובה ברובריקת ה"גבולות". אין כניסה לציניות. זה מכאיב לי נורא.