דן התעורר מצלצול הטלפון. הוא ידע שאסור לו לענות...אם זה יהיה הבנק או לקוח או אמאשלו או משו...זה יהיה התאבדות פיזיקלית לענות ככה מתוך השינה...כשעוד העננים הכבדים מאתמול יושבים לו היטב על המוח וחונקים כל אופצייה למחשבה מסודרת. דן יצא לסלון וראה בדלי ג'וינטים ואפר על השולחן, כוס אחת ריקה, יומן ומסמכים מפוזרים על הרצפה...הלך למטבח וראה את קליפות הירקות שמהם הכין מרק עוף של יאוש אתמול..."לפחות לא השמנתי אתמול" חשב לעצמו.
דן ידע שאין לו הרבה זמן. צריך להכין פירוט שעות של הזנות המוסיקלית של חודש שעבר ולפקסס. צריך בעוד שעה לנסוע להביא את הבן שלו מבית הספר. צריך לסדר קצת כדי שכשיחזור עם הבן, הבן לא ירגיש שאבא שלו בהתפוררות רגשית ומעשית כבר איזה זמן.
דן הכין קפה שחור חזק וגלגל את הראשונה להיום. התיישב לקרוא את שיחת המסנג'ר שהחזיקה אותו עד כל כך מאוחר... האוכפת עלתה בסופו של דבר למסנג'ר אמש אחרי 11. אמרה שהיה לה יום עמוס...הוא ידע שזו לא אשמתה שהוא חיכה לה . לא אשמתה שהוא תולה בה את תקוותיו. אבל הוא כעס. והוא נפגע. והאוכפת היתה זועמת ומחרמנת ומצחיקה ופלייפול. והוא שיחק. והוא ניצח ונוצח. והלך לישון עייף מכדי לחשוב.
ועכשיו לאחר שקרא את השיחה הוא חשב...שאם הוא לא היה זוכר את התחושות שהרגיש בזמן אמת...היה חושב ודאי שהשיחה די סתמית. אבל הוא זוכר. לכן חזר למיטה לכמה דקות של מתיקות עד ששיחרר את המלאי הטרי והחמים של זרעונים שהצטבר במהלך הלילה.
אחר כך התיישב לכתוב לבלוג.
ונזכר
שבמהלך המשא ומתן עם האוכפת...לפתע האקסית שלו עלתה למסנג'ר. מארצות הברית. לשתי דקות של שיחה עם משפטים קצרים. חוויה שהשאירה אותו קצת מוכה. היא שלחה לו תמונה שלה במדי הצופים (היא מדריכה במסע עם הצופים-חזרה לכור מחצבתה...) "יפה לך המדים ויפה לך החיוך" הוא כתב בעצב. כנראה ששם היא שייכת....
ואז קרא את מה שכתב, והבין ששוב לא אמר שומדבר חדש
ונזכר גם באיך שאמר לאוכפת לפני שהלך לישון..."אני לא אוכל לחיות ככה עוד הרבה זמן...לכאן או לכאן או לכאן משו ישבר...אבל זה--החיים שלי עכשיו---לא יוכל להמשיך"....
דן הקיש על "שמור פירסום" והלך לבצע בלחץ זמן את מה שעוד אפשר להספיק לפני שיצא לרחובות...
לפני 18 שנים. 6 ביוני 2005 בשעה 8:22