אוף. האם לעולם לא אתעורר יותר במצברוח טוב?
אני קם מתנדנד ואפוף מאוחר מדי, אחרי שבלילה הלכתי לישון מאוחר מדי, כשהלב רעב והראש לאה ממחשבות. מכין קפה ועושה רשימת מטלות, ואז מתחיל במשא ומתן עם עצמי בנוגע לביצוען. מתעדכן פה ושם, שותה את הקפה ומנסה לגבש איזושהי עוררות תוך תחושה של רגשות אשם על כל מה שלא בוצע, ודאגות לגבי העתיד. את תהום אני אפגוש מתישהו במסדרון, כשהיא תהיה בדרך מהעבודה למיטה, או מהמקלחת ללימודים, או חזרה מהעבודה ובדרך למיטה.
זה כבר לא כל כך משנה, גם בחלונות הזמן הקטנים שנוצרים זה לא שאפשר לפתח קירבה אינסטנט, מקסימום להחליף עידכונים, לספר קצת על קורות היום, ולהמשיך הלאה. לעשות מחוות קטנות שתראה ותרגיש שהאהבה עוד קיימת, לנצל את הזמן לכל מה שאפשר וצריך לעשות. אבל הדלק הולך ואוזל ולא כל כך מתמלא חזרה. חלומות רעים בלילה, מחשבות מעצבנות ביום, בדידות, קושי, סתמיות.
אז אני גורר את עצמי מהמיטה כשרגשות האשם כבר לא מאפשרים לי להמשיך לישון, מגולל בראשי את כל מה שצפוי ונדרש היום, ופאק, שומדבר מזה לא עושה לי חשק או חיוך או ציפייה או מוטיבציה.
לפני 17 שנים. 30 באפריל 2007 בשעה 8:34
