הייתי רוצה לכתוב על איך התמלאתי בתנופה ואנרגיה, ואיך הזוגיות חזרה לתסוס ולגעוש בעקבות החזרה לכתיבה והקריאה בכלוב.
על השתוקקות ותשוקה, אוויר פסגות ופרפרים בצניחה חופשית.
אבל אני לא כותב סיפורת, ובמציאות הבחירה היא בין הנטייה הטבעית להשתבלל, להיסגר ולהיעלם; לבין לספר על הכעס הרב שצף, האכזבה העמוקה, והגועל מעצמי ומסקס ומכל זה.
הבוקר גם הופיע צפצוף מתמיד באוזן ימין שנסתמה וכאב דוקר בברך שמאל. השן הסוררת בצד שמאל למעלה דווקא כואבת פחות היום. אני ישן גרוע כבר יותר משבועיים וחורק שיניים. אני קפוץ ואכזב וכאוב וטעון.
נראה שהכתיבה עזרה לי להציף ולהבין עד כמה שיקרתי לעצמי וטיטאתי את הפגיעות והכוויות מתחת לשטיח. הגעתי למצב שאני לא מסוגל להאמין ולבטוח יותר, המשכתי לנסות בכל זאת והתפלאתי שלא מצליח. חשבתי שאולי צריך לנסות קצת יותר. לזרום למען שלום בית, ואולי עם האוכל יבוא התיאבון. אבל זה רק עשה לי להקיא. כרגע אני לא יכול לסבול אפילו קצה מזדחל של ליטוף.