מתחת לפרווה

אני חושבת שעשיתי טוב. שעשיתי נכון. אני לא מצטערת על שום דבר.

אני חושבת שבראייה מפוכחת, של מי שראתה כבר זרג אחד או שניים בחייה נתתי לו את החופש. נתתי לו את הבחירה. נתתי לו את הבכורה.

ניקיתי בשבילו, עזרתי לו להתחיל עם אחרות. בישלתי לו, דאגתי לשינה שלו גם כשאני לא נרדמתי, חיכיתי לו כשהוא היה איתה, קיוויתי. חטאתי בציפייה. ציפיתי שהוא יבין, שהוא ילמד, שהוא יעריך. שהוא יהיה איתי.

אני לא מצטערת. כל סטירה שחטפתי בחיים לפנים היפות שלי, תמיד ידעתי שיום אחד דנה תפרח, יום אחד דנה תוכל להרים את הראש הסטור והחבול ולהגיד, הנה אני, אני חייה, טוב לי. למרות הכל, למרות החיים, למרות כל הציניות ואי האמון, הנני, מגשימה את עצמי, שרה את כאבי, אוהבת, נאהבת, נערצת. יפה. 😒

במקום זה גמרתי מוכה ונשללת כמו תמיד, עצובה, ריקה. מחוסרת. מנועה.

אני אישה עם בעיה.
אני נוטה להתקרבנות, אני אוהבת מלמטה. אני משתוקקת לבטל את עצמי לעינוגה של מושא אהבתי, ואז אני נפגעת. אני עושה את זה לעצמי. אין את מי להאשים.

אז השאלה מה אני עושה עכשיו, כמו תמיד.
ותמיד אני עונה על השאלות האלה בשילוב של חיוך מריר עם חרמנות שתמיד מקננת וגוברת במצבים האלה, ועם סלחנות של פופ קלצ'ר, ועם תשואות הקהל המשתאה, ועם היצירה שגוברת בי, כואבת וסוערת עוד ועוד, ולאסוני - ככה אני אוהבת אותה.

אולי משקה אחד יותר מדי לדנה, אולי כשהדמעות יתנפצו על סלעים קשים באמת, אולי כשנשימה תפרח עד הסוף ממש ולא עד הקצה האפשרי, אולי כשהמקומות האינטימיים ישתפשפו כולם כמו פלסטיק של תחבורה ציבורית, אולי כשאחרון המריעים יעזוב את האולם בשקט ובהקלה של סוף ערב חלש בגנון, אולי אז דנה תפרוש לשלוות נצח סוף סוף

ותהיה מאושרת