הכי קשה לי עם העדריות.
וגם עם איך שנהייתה רק דעה אחת לגיטימית. עם סיסמאות פשטניות וקלישאות חלולות שחוזרים עליהן כמו תוכים מאולפים. עם השנאה, האלימות המילולית והאיומים. עם השמחה לאיד של אנשים שצוהלים כשאנשים אחרים חולים כי לדעתם זה מוכיח שהם צדקו. עם המהירות בה החירויות הבסיסיות נשללות בתמיכה ציבורית רחבה, ועם המשטר הצבאי ההולך ומתגבש. אני מרוצה מאי פעם שאין לי טלפון סלולרי, אבל האם בקרוב יחייבו אותי לשאת אחד על פי חוק?
נותקתי בכפייה מחלקים גדולים וחשובים במערך התמיכה שלי, ובלעדיהם אני מתקשה להיאבק בדיכאון הקליני ובנטייה להתמכרויות. החרדות הכלכליות של עצמאי כמעט ללא עבודה ועם אי ודאות אם אצליח לגבות את כל מה שחייבים לי מגבירות את הרעש הפנימי. ההשראה והחשק ממני והלאה. יש לי אמון אפסי ברשויות, בהנהגות ובמומחים. מדברים על ״לעשות מהלימונים לימונדה״, אבל בשבילי אלו לא לימונים אלא גושיי צואה רכה ודביקה, ואף אחד לא רוצה לשתות קקיאדה.
אני משקיף על העולם דרך מסך המחשב ומרגיש שהוירוס הוא הבעיה הפחות מפחידה.
It's not the end, it's just the end of hope
