שוב היא איחרה לבית הספר. כמה שלא יזהירו אותה, כמה שלא יענישו אותה. שום דבר לא יעזור. עוד לפני שנכנסה לכיתה היא כבר ידעה מה יהיה העונש. היא כבר יודעת, לשיעורים של גב' שפירא אסור לאחר בשום פנים ואופן. כמובן שידיעה זו לא מרתיעה אותה מלהמשיך לאחר. וזה לא שהדס היא ילדה בעייתית. הדס היא ילדה טובה, שקטה, מנומסת. החנונית של הכיתה. תמיד מכינה שיעורי בית, אף פעם לא מתחצפת. מוציאה ציונים מעולים. יש לה רק בעיה אחת- הדס לא יודעת לעמוד בזמנים. הדס מאחרת לכל מקום. הוריה אפילו ניסו להזיז את השעון שלה 10 דקות קדימה. שום דבר לא עוזר, הדס ממשיכה לאחר.
כל זה לא מרשים את גב' שפירא. גב' שפירא הייתה מורה קשוחה וקפדנית שנהגה להלקות את הבנות בכיתה על ימין ועל שמאל. בכל יום לפחות חמישה ישבנים של בנות סוררות היו נחשפים בפניה (ובפניהן של יתר חברותיהן לכיתה) ותוך זמן קצר היו מופיעים עליהם סימנים אדומים וכואבים. לא היה שיעור אחד של גב' שפירא שלא כלל במהלכו הצלפה הגונה על ישבן חשוף. כולם נהגו לומר שכמו שבבית הספר יש מורה מחליפה, כך גם יש בבית הספר מורה מצליפה- גב' שפירא. היא שברה כל שיא אפשרי בהצלפות.
יום שני שמונה בבוקר, גב' שפירא נכנסת לכיתה. כל מהבנות יושבות במקומן ומוכנות לשיעור, כל הבנות חוץ מאחת. כל הבנות חוץ מאחת שחייבת לאחר, כל הבנות חוץ מאחת שלעולם לא תעמוד בזמנים. כל הבנות חוץ מהסוררת המאחרת- הדס.
גב' שפירא החלה בהקראת השמות. יעל נוכחת, שני נוכחת, רות נוכחת, יש היום נוכחות מרשימה- כמה חבל שתלמידה אחת חייבת להרוס את הכל. גב' שפירא החלה ללמד. השעה כבר שמונה ועשרה, והנה היא נכנסת לכיתה. הגברת המאחרת הדס.
"בוקר טוב הדס. מה קרה הבוקר? שוב התקלקל השעון, ההסעה שוב איחרה? כמה פעמים אצטרך להסביר לך גברת צעירה? כמה פעמים אצטרך להלקות אותך כדיי שתלמדי?"
"אני ממש מצטערת גבירתי, בבקשה אל תלקי אותי" ענתה לה הדס. כמובן שתחנוניה היו לשווא. גב' שפירא הייתה מורה קשוחה שלעולם לא ויתרה לבנות על ענישה.
"הדס, אני מציעה לך להיות בשקט. עכשיו תגישי לי את הקיין, תורידי תחתונים ותתכופפי על השולחן"
"כן גבירתי", ענתה לה הדס. בלית ברירה היא הגישה לגברת שפירא את הקיין שהיה תלוי על מתלה בקדמת הכיתה. הדס הורידה את תחתוניה, הרימה את שמלתה והתכופפה אל השולחן בקדמת הכיתה, ישבנה הקטן והעגול נחשף אל מול פניה של גב' שפירא ושל שאר הבנות בכיתה.
זה היה מראה כל כך מוכר, כל כך שגרתי. שמונה בבוקר נכנסים לכיתה, שמונה ועשרה הדס מאחרת, שמונה ורבע הדס חוטפת.
"הדס, אתן לך 10 מלקות, תספרי בבקשה כל אחת מהן ולאחריה תאמרי, "אני יותר לא אאחר".
הצלפה ראשונה נחתה על ישבנה. "אחת, אני יותר לא אאחר",
הצלפה שנייה נחתה על ישבנה "שתיים, אני יותר לא אאחר"
גב' שפירא הלקתה את הדס בשלישית "שלוש, אני יותר לא אאחר"
הצלפה רביעית נחתה על ישבנה, הצלפה חדה וכואבת שהותירה בו סימן אדום, "ארבע, אני יותר לא אאחר" המשיכה הדס לספור את המלקות.
והנה הצלפה חמישית נחתה על ישבנה, משאירה עליו סימן אדום נוסף. "חמש, אני יותר לא אאחר", צעקה הדס.
הצלפת קיין שישית הונחתה על ישבנה של הדס, "שש, אני יותר לא אאחר".
"כואב לי גבירתי, אולי תוותרי לי על ארבע המלקות הבאות. אני לא אאחר יותר מבטיחה"
גב' שפירא ויתר הבנות לכיתה התחילו לצחוק. "הדס, הסיכוי שאת לא תאחרי בבוקר שווה לסיכוי שהשמש תזרח מחר במערב. ואני מקווה לטובתך שבאמת תפסיקי לאחר, כי בשנה הבאה את הולכת לצבא. ובצבא זה לא יגמר במלקות בטוסיק, בצבא זה יגמר בריתוק או חלילה בישיבה בכלא, ושתינו לא רוצות שזה יקרה נכון הדס?
"נכון גבירתי".
הצלפת קיין שביעית, הצלפה חדה וכואבת, נחתה על ישבנה של הדס, שנותר מכוסה בסימנים אדומים. הדס החלה לצרוח כתוצאה מהכאבים. גב' שפירא ידועה כמעניקת מלקות כואבות במיוחד.
גב' שפירא הלקתה את הדס עוד שלוש מלקות נוספות וכואבות בישבן, שנותר כואב ואדום.
"או קיי הדס אני מקווה שלמדת לקח. ואני מציעה לך לא לאחר מחר, כי מחר מספר המלקות יעלה לעשרים, את יכולה להרים את התחתונים ולשבת במקומך".