נזכרתי לאחרונה בסבא שלי. הזיכרון הכי חזק שיש לי ממנו הוא של קשיש מזדקן נתמך בשני מקלות הליכה וכמעט שלא יוצא מן הבית.
אם עכשיו אני מתלונן על הגיל בגיל 40, מה אני אגיד כשאהיה בן 80?
סבא שלי כל הזמן היה אומר לי שהזקנה זה דבר מגעיל. אני בתגובה תמיד הנהנתי בראשי, ואמרתי שאני מסכים אתו. אבל לא באמת הבנתי אותו. כשאתה בן 18 זה נראה לך כל כך רחוק, כאילו נותרו לך עוד מיליון שנים לחיות. אתה עוד לא מצליח לעכל כמה שהחיים קצרים. אתה לא מבין שבדיוק עוד 5 דקות גם אתה שם.
הזקנה האמיתית, לא זאת שבני ה30 וה40 מתלוננים עליה. הזקנה המגעילה עם הקמטים, החיתולים, השיער הלבן והפיליפינית הצמודה.
הזקנה עם מכשירי השמיעה והירידה הקוגניטיבית.
הזקנה עם השיניים התותבות והידיים הרועדות.
כשאתה כבר לא מסוגל לצאת מהבית, כשכבר לא זוכרים פנים ושמות.
הדבר הכי מפחיד זה שכל פעם יכולת אחרת שלך נעלמת. אתה לא מת בבת אחת- כל פעם חלק אחר שלך מתקלקל ויוצא מכלל פעולה. יום אחד אתה כבר לא יכול לעבוד, ויום אחרי אתה כבר לא יכול לנהוג, ואז אתה כבר לא יכול לשמוע, ואז אתה מאבד את חוש הטעם ויורד במשקל. ואז אתה מאבד את שיווי המשקל ואז אתה כבר לא יוצא מהבית כי אתה מפחד ליפול- וזה לא עוזר לך כי בכל זאת אתה נופל ורק אם יש לך מזל אתה לא שובר משהו.
ואתה יודע שמכאן ואילך זה רק למטה. אתה מתחיל לחשוב לעצמך כל מיני מחשבות מפחידות-
כמה זמן נשאר לי?
אני אהיה צלול בזמן הזה?
כמה זמן הרגליים עוד יישאו אותי?
אתה הולך לישון בידיעה שבכלל לא בטוח שתתעורר למחרת.
המחשבה הזאת מאוד מפחידה. המחשבה שאין לך שום ברירה. החיים הם מסע אל עבר הקבר, וזו העובדה הקיומית הכי חזקה שיש.
שום אדם לא הצליח להימלט מהגורל האכזר שנגזר על כולנו.
סבא שלי נפטר בגיל 91 כשאני הייתי בן 18. זה אירוני שאני הגעתי לשיא כוחי הפיזי, בדיוק מתי שלו נותרו שאריות כוחותיו האחרונים.