הייתי היום אצל השיננית ברמת גן. אני חושב שזה הכי קרוב לתל אביב שהגעתי בשנה האחרונה.
היא נותנת השירות האחרונה שנותרה לי מתקופת הילדות, היחידה שאני עדיין משתמש בשירותיה.
כל שאר נותני השירותים שצרכתי בתקופת הילדות כבר מתו או יצאו לפנסיה.
במשך חיי נסעתי בעיקר על שני כבישים- כביש מס' 1 לתל אביב ובכביש 6 לעבודה.
בכביש מס' 1 נסעתי הרבה כשהייתי צעיר. נסעתי בו לים, לטיילת, לפאבים, למסיבות ,לזיונים, לסשנים.
כביש מס' 1 הוא כביש לגן עדן.
כמה אהבתי לבלות בתל אביב. היא תמיד נראתה לי צעירה, תוססת, מלאה בצעירים מלאי חיים וחלומות. צעירים עם מכנסיים קצרים וכפכפים. חבר'ה ממש כמוני, הרי גם אני הייתי פעם צעיר מלא בשאיפות וחלומות. צעיר עם כפכפים, ג'ל בשיער ומכנסיים קצרים.
הייתי שוכב על שפת הים בבוקר, יושב בבתי הקפה בצהריים ובלילה רוקד במועדונים הכי חמים בעיר.
אהבתי גם לטייל ברחבי העיר- ברוטשילד, בדיזינגוף, בנווה צדק, בטיילת. היה כל כך כייף. הכל היה מושלם (אולי חוץ מהלחות)
בשנים האחרונות אני נוסע בעיקר בכביש שש. הכביש שמוביל אותי לעבודה.
כביש שש הוא כביש אל הגיהנום.
אני נוסע בו אל העבודה האפורה והמשעממת שלי כל יום. העבודה שלי היא אנטיתזה לתל אביב הצעירה- היא עייפה, משעממת, מלאה באנשים מבוגרים ועייפים עם קרחת וכרס. אנשים מבוגרים עם מכנסיים מחויטים וחולצה מכופתרת, מנהלים שלא מפסיקים לצעוק על העובדים שלהם ומשימות משעממות ורוטיניות שכמעט מרדימות אותי.
הים, הטיילת, המועדונים, הפאבים, בתי הקפה והמסעדות- כל אלה הפכו לנחלת העבר.
אני כל כך מתגעגע לימים שהיו לי חיים.
איזה מזל שעדיין יש לי את השיננית.
