שמתי לב לתופעה נוספת שמתרחשת עם העלייה בגיל.
למי שלא יודע (ותכ'לס כמעט אף אחד לא יודע כי אני לא נפגש עם אף אחד מהאתר הזה), אני מרכיב משקפיים.
כשאנחנו צעירים, עוד לפני שאנחנו נכנסים לשלב שבו אנחנו מבלים כל היום במשרד המשעמם, אנחנו משתמשים הרבה במשקפי שמש.
משקפי שמש, כמו הכפכפים הם סימן היכר של חבר'ה צעירים שעדיין חופשיים לשרוץ כאוות נפשם על חוף הים, או סתם לטייל באמצע היום ברחוב.
למי שחצה את גיל 30 כבר אין את הפריווילגיה הזאת. המשרד החונק מחליף לו את האוויר הפתוח. ואור הפלורסנט מחליף לו את אור השמש הטבעי.
עם העלייה בגיל אני מוצא את עצמי משתמש פחות ופחות במשקפי שמש ויותר ויותר במשקפיים רגילים.
המשפט הזה נכון גם ברמה המטאפורית. כשאתה צעיר אתה כל היום מרכיב משקפי שמש מטאפוריות- אתה לוקח את המציאות הכואבת והמדכאת ומדמיין שהיא מאושרת ושמחה.
אתה לא נותן לעובדות החיים הכואבות לחדור לתודעה הצעירה והאופטימית שלך.
כשאתה צעיר אתה עדיין מצליח לשים מלא שוקולד על הגלולה המרה הזאת שנקראת המציאות ולהפוך אותה לנסבלת.
נכון שאתה חי בסרט אבל לפחות אתה מאושר.
הבעיה היא שאחרי גיל 30 אתה כבר לא מצליח לעשות את זה.
במשרד לא צריך להרכיב משקפי שמש- עכשיו אתה כבר בוגר וצריך לבלוע כל יום מחדש את אותה גלולה מרה שכשהיית צעיר עוד היית מסוגל לעטוף אותה במלא שוקולד ולבלוע אותה.. עוד היית מסוגל לשים משקפי שמש ולהתכחש לקיומה.