מתי אתה יודע שהנעורים נגמרו באופן סופי?
ביום שאתה הופך להיות כמו אבא שלך.
נולדתי כשאבא שלי היה בן 38. זה אומר שהזיכרון שיש לי ממנו מתחיל פחות או יותר כשהוא היה בדיוק בגיל שאני נמצא בו עכשיו.
אבא שלי רוב הזמן מצוי בשני מצבים- או שהוא עובד, או שהוא מול הטלוויזיה. הוא עובד עד היום, למרות שכבר מזמן עבר את גיל הפרישה.
כמעט ואין לו תחביבים או עיסוקים אחרים.
כשהייתי צעיר נשבעתי שאני לא אהיה כזה. מה פתאום! לי יהיו חיים מעניינים ועשירים חשבתי שבטוח אצא לי תחביבים מעניינים ובטח יהיו לי חיים חברתיים עשירים ותוססים.
ונחשו מה? הגעתי לגיל 40 ואין לי שום תחביב חוץ מלהתלונן כל היום, ואין לי בכלל חיי חברה.
שגרת יומי מורכבת משני מצבים- או שאני משתעמם בעבודה, או שאני נרקב מול הטלוויזיה.
מזכיר לכם מישהו? נכון! בדיוק כמו האבא שלי.
אפילו הטעם הקולינרי שלנו הפך לזהה.
כשהייתי צעיר נהגתי לפקוד הרבה את בתי הקפה התוססים של תל אביב, שהיו תמיד עמוסים בחבר'ה צעירים כמוני.
כל כך נהניתי לאכול ארוחה טובה של פסטה בלנדוור, המבורגר עסיסי במוזס, וכמובן אין על השניצל המפואר של קפה נואר.
הימים האלה נגמרו. כבר שנים שאני לא פוקד את המסעדות הטובות ובתי הקפה התוססים של תל אביב.
והיום, אתם יודעים איפה אני אוכל הכי הרבה? באסא!
ואתם יודעים מי עוד הכי אהב לאכול באסא כשהיה בגילי? ניחשתם נכון, אבא שלי!
אבא שלי היה בדיסקוטק פעם אחת בחיים שלו, ויצא ממנו אחרי 10 דקות כי המוזיקה הייתה רועשת מדי.
בדיוק כמוני, שמוזיקה כבר מזמן לא מרגשת אותי כמו פעם, והיום אני כבר בקושי שומע מוזיקה ומעדיף את השקט על פני מוזיקה רועשת.
בקצב הזה בעוד שנתיים אני מתחיל להסתובב עם ממחטה בכיס.