זהו, שוב הגיע היום. היום האיום.
שנה נוספת חולפת לה אל תוך משבר גיל הארבעים המקולל.
איך המשמעות של התאריך הזה מתהפכת. כשאנחנו ילדים זה היום הכי מאושר בשנה.
ככל שאנחנו מתבגרים היום הזה הופך בהדרגה מהיום הכי מאושר בשנה ליום הכי מדכא בשנה.
בכל שנה רמות הדיכאון עולות קצת יותר. בגיל 35 אתה רק בדיכאון קל, בגיל 41 אתה כבר בדיכאון בינוני.
בקצב הזה בגיל 45 (שאלוהים ישמור אותי) אני כבר אשקע בדיכאון עמוק.
ואתה יודע שמה שלא תעשה בסוף היום הזה יגיע, (עד שיום אחד הוא כבר לא יגיע)
היום שמזכיר לך שזה בכלל לא משנה באיזה דרך תבחר ללכת בחיים.
זה לא משנה איזה דרך תבחר בחיים כי ממילא בסופו של דבר, כל הדרכים מובילות אל הקבר.
החיים הם המסע אל עבר הקבר- כל יום הולדת התובנה האיומה הזו הולכת ומתחדדת.
היום הזמינו לי מסאז' וביום ראשון בטח גם יחגגו לי בעבודה.
שונא את העמדת הפנים הזו, אבל אין לי כל כך ברירה.
שיגמר כבר המשבר המדכא הזה.
