ספנקבלוג

אין לכם מושג כמה אני עייף בעת כתיבת שורות אלה.

בכלל, בשנים האחרונות, מאז שפרץ לו משבר גיל ה40 אני הולך ונעשה יותר ויותר עייף.

פעם כשהייתי צעיר עוד היה לי מרץ. 

איפה הימים שהייתי מבלה במסיבה עד אור הבוקר ואחר כך עוד קם כמו פנתר לעבודה. 

עכשיו אני מגיע ליום חמישי עם הלשון בחוץ, וזה עוד אחרי שהלכתי לישון ב11 בלילה כל יום.

אני צריך לחזור ללכת לישון בתשע וחצי כמו בכיתה ד'. 

כל היום אני עייף, רוצה רק לישון ומחכה שהשבוע יגמר.

איזה מסיבות ואיזה נעליים. 

אם בגילי אני אצא למסיבה הסלקטור לא מכניס אותי וקורא למשטרה שתיקח אותי לבית אבות.

זה ביולוגי לגמרי- הטסטוסטרון שלי בורח ואיתו בורחת לה תחושת הערנות ושמחת החיים. 

הטסטוסטרון שלי יורד ומעלה מאוד את רמות העייפות, מצב ממש מדכא.

אני גם ככה בדיכאון, והעייפות הזאת מכניסה אותי לדיכאון על.

איזה מזל שמחר יום שישי ואוכל להשלים קצת שעות שינה.