לפני 5 שנים. 16 בינואר 2019 בשעה 2:02
הכל מלא אדים.
יש גם אלמנט מוכר בריח של הסבון הזה ובתחושה של מים רותחים על פצע פתוח.
סירבתי להסתכל עד עכשיו כי זה ממש כאב, אבל אני כבר מעורפלת,
ונסעתי עד לכאן.
הייתי צריכה מקום כמו זה לשטוף בו את הפצעים, ופרצוף מוכר.
הפואמה "עגונה" של לאה פילובסקי מתרוצצת לי בראש, וכשאני אסיים או שאצא לידיים או לרחוב.
מתישהו המחשבות הללו יאלצו להתעייף ועד אז כנראה שאמשיך לא להרגיש במים רותחים על העצב החשוף.
לא נורא.