לילה טוב אורח/ת
עכשיו בכלוב

coda

morbidus

*מילים ריקות מכוונה ומשמעות
לפני 23 שעות. שבת, 15 ביוני 2019, בשעה 00:17

חשבתי על זה הרבה.

אפילו חשבתי על זה תוך כדי שזה קרה.

בפעם האחרונה שהיינו ביחד זה היה על הגג של הבניין שלי.

אני זוכרת את הערב הזה טוב, הוא גם היה ממש לא מזמן.

בגלל שידעתי שזאת הפעם האחרונה לא היה אכפת לי כלום.

העניין לא היה הסקס, אבל רציתי להיות

הילדה הכי טובה שאני יכולה ובכלל שhumanly possible. שתזכור שאני דווקא בסדר:)

ובאיזשהי נקודה, זו שיצא לי לחשוב עליה(ורלוונטית לאתר זה),

אצבע אחת שלי הייתה בפה והשנייה על הדגדגן

ואתה היית בתחת שלי. שזה דבר מפחיד בפני עצמו בשבילי.

 

העניין הוא, שהיינו במרחק סנטימטרים מהגדר הנמוכה שמונעת מהאנשים ליפול מהגג.

ניסיתי להושיט ידיים קדימה כדי לתפוס את המעקה שלה. כמה פעמים הורית לי להחזיר אותן למקום. וחשבתי, תוך כדי, אם אתה יודע שמה שאני רואה עכשיו זה שמיים כהים ועמוקים וצמרות עצים מתחתיי שמובילות הישר לרצפה.

מן מצב כזה, שבו אתה רוצה להחזיק. כי מפחיד לא ליפול. בכל פעם שחשבתי לשלוח את היד ולאחוז  תהיתי לעצמי אם אתה יכול להרגיש כמה אני מפחדת באותם רגעים בלי לראות את הפנים שלי, בלי לתפוס בשיער או במותניים.

מהר מאוד הבנתי שגם אם אתה לא מבין שאני מפחדת וממה, יהיה בסדר למרות הערפול.

ובדרך כלל הייתי עוצרת. בכלל לא הייתי מנסה,

זה היה לסמוך או ליפול, כלומר, להפיל.

 

בסוף אמרתי שמפחיד.

אמרת  לעשות את מה שרציתי בלי שביקשתי.

 

אם זו לא הייתה הפעם האחרונה הייתי מבקשת ממך להחזיק לי את הידיים ולתת לי להמשיך לפחד.

 

הרגע הזה מעניין אותי.

הרגש הזה מעניין אותי.

 

לפני 4 ימים. שלישי, 11 ביוני 2019, בשעה 03:58

לפעמים, נגיד עכשיו,

כשהכל נגמר וכבוי בחוץ ומסביב אני הכי מתגעגעת.

רציתי להתקשר כל כך הרבה פעמים כי הייתי צריכה נשימה. הייתי צריכה את הקול שלך.

הכל הולך לאיבוד. 

אפילו לא רציתי לבכות.

לא רוצה לעשות דרמה, רק קצת אותך.

ודיברתי עם כל האנשים האחרים ועדיין רציתי אותך.

שובר לי את הלב לדעת באיזה קושי דברים מתחילים ובאיזו קלות הם נגמרים.

נראה לי שזה פשוט מסתכם בעובדה שאני לא אהיבה.

לוקח יותר מדי זמן לשכנע אותי, וכשאני כבר משוכנעת צריך לעזוב את היד.

אני יודעת שאנשים יכולים לוותר בקלות

אני מקנאה בהם על כך.

הלוואי שיכולתי לומר לעצמי שאלה החיים, ודרכים נפגשות ומתפצלות ונקשרים אחד ל ובשני וזה נמס.

הלוואי שיכולתי להאמין שזה כל כך פשוט למצוא מישהו שהידיים שלו מרגישות לך שקט,

אבל אני טיפוס כזה שנלחם בשיניים.

אני טיפוס כזה שלא אוהב להיות נאיבי, וחבל.

אז אני חושבת ומנסה להבין איך אפשר לוותר כשנכנסים ללב.

אני חושבת ומנסה להבין אם הכל היה סתם, או שהכל היה באמת אבל עד כדי כך פשוט לוותר

ואני מתאמצת לא להתקשר

וברור שבגללי הכל נראה כמו שהוא נראה

אבל ככה אני

וכנראה זה לא מספיק.

 

אני כותבת אינטואיטיבי כדי לדבר עם עצמי

אני לא עונה

זה הדבר הזה שהוא פשוט טיפה יותר מדי.

מקולקלת.

כמו לזחול על תער חד, לאט,

והכל נחתך

נשארות צלקות.

מכוערות.

וככה זה

בלתי אהיב.

 

רק רציתי להצליח להיות שקט בשבילך.

סליחה.

לפני שבוע. חמישי, 6 ביוני 2019, בשעה 06:17

די. מספיק. אני לא ישנה.

כל יום ההירדמות מתאחרת בשעה והיקיצה מקדימה.

אני קמה בוכה ונרדמת בוכה. אני לא רוצה לקום יותר.

אי אפשר באמת לדבר עם אף אחד אחר על כלום שקורה. זאת תקופה מיוחדת. לא נראה לי שיש עוד מישהו שיודע, או שהיה מסוגל לדעת בלי להזעזע. או שהיה מסוגל להיות מזועזע ובכל זאת לא לברוח כל עוד נפשו בו.

שרפתי את כל הציפיות שלי לפני הרבה זמן ואני עדיין נחנקת מהעשן שזה גרם.

אני אמורה לתקשר במילים ולא בבכי או צעקות ולא מבינה איך קרה שמכולם אני יצאתי בן אדם.

ואני כועסת על העולם ועל השמש שזורחת ומעירה אותי הרבה לפני הזמן וכשהיא שוקעת כולם נשארים בחושך או באור של הפלורוסנט

ואני כועסת עליך שאתה משאיר אותי ככה

כועסת עליך שהגוף שלי לא יכול להרגיש אותך

אני כועסת שאתה לא מבין כמה אתה חשוב.

אני כועסת שאני לא הייתי חשובה.

אני מבינה שאני נבולה ואתה עושה הכל כדי להוריד עליך גשם ושהכל יצמח. וזה יפה נורא.

אבל אני לא מבינה איך אני תופרת את עצמי אחרי שפתחתי להראות.

אין לי מושג איך אנשים מתמודדים עם זה.

והכאב כל כך ילדותי.. אני מבינה שזה לא סוף העולם אבל אני נשארת בין ארבעה קירות ואסור לי לצאת ואני בוהה בתקרה כבר שלושה ימים בלי להפסיק לדמוע כי השמיים שלי הם עכשיו תקרה.

זה כן סוף העולם.

איך אני יכולה להוציא את הגוינט מהפה ולוותר על הכדור בשנייה שנפקחו לי העיניים כשאני יודעת שזה מה שמחכה

ומי יודע מתי השמיים האלו שלכם יהיו מותרים לי שוב

אני רוצה לעמוקים. אני רוצה למים. אין לי פה מקום יותר.

לפני שבוע. רביעי, 5 ביוני 2019, בשעה 09:06

בא לי שמישהו יצייר שני חתכים, אחד על כל רגל.

ממש מקצה המותן עד סוף הברך

ולראות איך הדם נוזל בקו ישר כאילו זה נחתך גם על השוק.

בא לי להרגיש יד על הצוואר שתקח ממני את האוויר ואת תשומת הלב מהרגל.

בא לי לשבת על חצץ או אספלט חם עם הברכיים כשהן ככה והאוזניים מצפצפות ואין תחושה בלסת.

הראש שלי מייצר תסריטים מכוערים כשאני כועסת. או מבולבלת.

או שהם דווקא יפים על רקע לבן.

 

או שאני בכלל רוצה להסתכל עליך,

מלמטה

ושתקרא לי קטנה

ולהניח את הראש

בלי דם.

ואצבע בפה

לא משנה הרקע.

לפני שבוע. שלישי, 4 ביוני 2019, בשעה 06:36

6 בבוקר וזה נדמה כאילו רק אני והמיץ של הזבל של העולם ערים עכשיו בכלל.

קמתי משינה עלובה של שעתיים במרפסת 

כואב לי כאילו חתכו אותי.

כאילו קטעו אותי באמצע, כאילו לא משנה מה אני אגיד וכמה כלום לא יעזור.

זה כמו זיהום בנהר, מכל מקום לכל מקום.

זה במילים שלי ובמעשים שלי ובלב שלי

איכשהו תמיד יש מקום רק להרס וכל מה שטוב מתפייד.

יש לי חורים בידיים ובאמת שכל דבר טוב מועד ליפול דרכם.

הייתי צריכה לדעת. הקול שלו נהיה קר.

ולא מגיעים לי הסברים ולא מגיע לי חיבוק. אני לא יכולה להבין. אני אף פעם לא אבין.

וזה מרגיש כל כך מוכר

להרגיש את החום הזה בלב ולא להצליח לזהות את הפנים

להרגיש את הפינה נדחקת אליי .

הלוואי שגם אני יכולתי ללכת ממני או לפוצץ את עצמי מכות. הלוואי שיכולתי לנתק לעצמי את הטלפון בפנים. 

הלוואי שאני ארדם לכמה שעות.

לפני 3 חודשים. ראשון, 10 במרץ 2019, בשעה 00:15

יש תחתיות רגשיות מסוימות שכשאתה מגיע אליהן אין באמת דרך לטפס החוצה

 

לפעמים אני מקווה שאם אכנס מספיק עמוק לבשר זה יפתח איזה סכר וייגעש החוצה זרם מטורף של אלכוהול 70 אחוז או משהו עם אחוז חומציות סביר אבל לא גבוה מדי או כל מה שיכול להתפרש תחושתית כאלף סכינים רותחות שתוך כדי שהן מסתובבות לי בקרביים שופכים עליהן דלק, והדבר הזה פשוט יצא לי מהגוף לצמיתות. מהר מאד אני מבינה שזה לא יכול לקרות, וכשזה קורה

אני פשוט מקווה שאכנס עמוק מספיק לבשר

לפני 4 חודשים. רביעי, 16 בינואר 2019, בשעה 04:02

הכל מלא אדים.

יש גם אלמנט מוכר בריח של הסבון הזה ובתחושה של מים רותחים על פצע פתוח. 

סירבתי להסתכל עד עכשיו כי זה ממש כאב, אבל אני כבר מעורפלת,

ונסעתי עד לכאן. 

הייתי צריכה מקום כמו זה לשטוף בו את הפצעים, ופרצוף מוכר. 

 

הפואמה "עגונה" של לאה פילובסקי מתרוצצת לי בראש, וכשאני אסיים או שאצא לידיים או לרחוב. 

מתישהו המחשבות הללו יאלצו להתעייף ועד אז כנראה שאמשיך לא להרגיש במים רותחים על העצב החשוף.

לא נורא.

 

לפני 9 חודשים. ראשון, 19 באוגוסט 2018, בשעה 02:06

הַמֹּחַ וְהַדָּם צוֹעֲקִים מְנוּחָה,

כִּי לַיְלָה עַכְשָׁו וְהַכֹּל יְשֵׁנִים,

אַךְ כֹּחוֹת הַנֶּפֶשׁ הַפּוֹסְעִים עַל כֹּחֲךָ

עוֹשִׂים אֶת חֶרְפָּתְךָ תַּלְתַּלִּים קְטַנִּים.

 

כְּבָר דַּי לִשְׁאֹף 

עֵת לְיַבֵּב

בְּנִמְנוּמֵי קֶסֶם

עַל בִּרְכֵּי הַכְּאֵב

 

 

 

חנוך לוין ידע.

 

"על ברכי הכאב", מתוך אסופת כתבי אדון זאב

לפני 9 חודשים. חמישי, 16 באוגוסט 2018, בשעה 12:14

דם 

חשוב להרגיש

חשוב להרגיש אמיתית

דם זולג על הירך

ומהיד אל הברכיים

מתרוקנת וזה לא מספיק כדי למלא אמבטייה,

ויותר כואב מזה אני אמות.

 

חזרתי לסוף התור, ההמתנה עוד ארוכה.

 

 

 

לפני 10 חודשים. שלישי, 14 באוגוסט 2018, בשעה 11:12

ריק מתוכן

חסר טעם

גרפי מדי

סתם כואב. בזמן אמת.

 

פעם הייתי יותר מטומטמת זה שקר החל מהיום. מי שיודע מה התוצאה ובכל זאת חוזר לסוף התור, הוא יותר מטומטם.