צהריים טובים אורח/ת
עכשיו בכלוב

Growing pains coda

morbidus
לפני 4 ימים. שבת, 9 בנובמבר 2019, בשעה 01:07

ואני שיכורה

והוא מזיין אותי בכל מובן אפשרי

רק לא באמת

כי אני עדיין לא משוחררת מהבעלים הקודמים שלי

היה לי מרחב לנשום כשהיה לי דאדי

וקר לי

ואני רוצה את חום הגוף

ואני מרימה את הראש ורואה את הירח

ונגזרת במודע על כמה זה מטורף שזה אותו ירח עבור שנינו

אנחנו חולקים ירח

ובכל זאת אתה כל כך רחוק

מאות אלפי קילומטרים של לב

אני צורחת ומייללת

ואתה לא בא

אני מתגעגעת היום

הוא שוכב על הדשא, מחבק אותי חיבוק מזויף, ישן.

אני כותבת.

הלב שלי מתחנן לירח שיקרא לך להסתכל עליו.

שנסתכל באותו הזמן

כי עבר זמן

יותר מדי זמן לא עשינו

משהו ביחד

לפני 5 ימים. שישי, 8 בנובמבר 2019, בשעה 08:54

Back when i was a bambina with way less ink.

עכשיו כבר לא כזו קטנה

ופעמיים בשבוע אצל המקעקע שלי

אלה אמנם יחסי חברות של- אתה תחרוט עליי בחינם בתמורה ללהשתכר ולזה שהחריטות יהיו מהסקצבוק שלך ויצירות אישיות שאפחד לא היה עושה.

משהו קרה ובארבעת החודשים האחרונים נהייתי מלאה בפצ'ים וטלאים שהם קעקועים

והבנתי שעבר מספיק זמן בעולם כדי שיהיו לי את כולם.

אני אוהבת את הצלקות שלי.

אלו שבכוונה ואלו שבטעות.

גם הציצי סבבה

השבוע הלכתי 3 פעמים

נגמר המקום בגוף ואין לי זמן לזה עם כל הלימודים

ואני צריכה כואב

אבל אני מסתכלת ככה

והעור היה יפה גם חשוף.

לפני שבוע. שני, 4 בנובמבר 2019, בשעה 23:29

תמיד פחדתי לישון לבד במיטה.

כשהייתי קטנה, כשהייתי בינונית, ועכשיו כשאני בוגרת.

אני בורחת לסדינים של אנשים אחרים כי המיטה שלי לא ישנה טוב

 

כשהייתי קטנה ממש, בגיל של מוצץ, אף פעם לא רציתי מוצץ. גם לא אצבע. 

זה מוזר ממש ואף פעם לא סיפרתי את זה, לא שזה חשוב אבל משום מה בשנות הגן והיסודי המוקדמות נראה לי הגיוני ונדרש שיהיה לי אחד וזה אמנם לתינוקות אבל זה היה רק בבית.

שוב זה עבר לכמה שנים.

אחר כך מישהו שם לי מוצץ ביד

והוא היה חלק מהרגעים המיניים הכי מגרים מנטלית ופיזית שהיו לי בחיים

כי זה לשחק על קו דק מאוד בין כל מה שתמים וטהור לבין כל מה שכואב ושחור

והקומבינצייה הזו היא החיים

והמפגש בין שני העולמות האלה זעזע אותי והרבה ממה שידעתי עליי

אני תוהה אם ככה אני נכנסת לליטל ספייס לבד

והכל ורוד וסיפי קאפס וואנזים ורודים ודיסני

כי אין לי אומץ שוב להיות קטנה של מישהו, אחר.

זה כל כך הרבה לב

זה כל הלב כולו ועוד לב מיוחד שגידלתי רק כדי שיהיה מספיק מקום להכיל

זה היה מאוד מפחיד ככה

כי בשביל להיות קטן אתה צריך לוותר על כל המגננות הטבעיות של האתה הבוגר שלך

ולסמוך הכי חזק שאפשר.

מה נשבר יותר חזק בסוף

הלב או האמון?

זה סתם הצד המורבידי שלי. אינני משקיעה שום מחשבה בפוסט זה. זה הלך רוח

 

 

 

מצלמה של גלקסי זה מבאס אם להיות כנה

לפני שבוע. ראשון, 3 בנובמבר 2019, בשעה 22:06

they're just so cute i can't even 🌼💕💗💕🌼

לפני שבוע. שישי, 1 בנובמבר 2019, בשעה 12:01

איך האיכות חרא למרות שהשנה 2019 אתם שואלים?אין לי מושג, אבלאבל מצאתי את המוצץ שלי אז זה לא משנה😊

לפני שבוע. חמישי, 31 באוקטובר 2019, בשעה 23:48

מרגישה כמו התמונה באיכות זוועה משנות ה2000 המוקדמות שאני אז זה בסדר שאין לי כח להצטלם

לפני שבועיים. רביעי, 30 באוקטובר 2019, בשעה 02:20

מי שבטעות פספס,

ברור שאריק הוא המלך

הוא ידע לערוך מסיבת גיטרות

והוא ידע מה נכון.🌼

אע"פ שכשאני בוכה אני הכי יפה,

מר יהונתן גפן.

לפני שבועיים. ראשון, 27 באוקטובר 2019, בשעה 08:13

אני כועסת ועצובה ומפחדת ומבולבלת והלב שלי כואב נורא

 

ובמקום להרחיב על זה אני אעלה תמונה פרובוקטיבית

 

🍃🌼🌹🌸🌼🌸🌹🌼🌼🌼🌼🌹🌸🌼🌹🌸🍃

 

 

 

לפני שבועיים. שבת, 26 באוקטובר 2019, בשעה 22:41

לראות זה קצת יותר מדי בשבילי.

לדעת בדיוק מה קורה בחדרי חדרים גומר עליי כל פעם מחדש.

מפחיד אותי לדעת וקשה לי להתמודד עם המציאות או עם חוסר ידיעה.

בכל תחום בחיים

אני מנסה להרוג את הסקרנות לפני שהיא תהרוג את החתול

אבל אני רוצה להסתכל

לפתוח את הפצע ולשחק איתו

להראות לעצמי שהנה אני לא

שווה את זה

ככה זה מרגיש כל הזמן

זה נגמר כשהוא אמר שהוא לא יכול ביחד

והוא צריך לבד

זו לא הייתה אמת, וזה בסדר

פשוט כל כך כואב לי כל הזמן להרגיש שאני לא מספיקה

כי לקח לי זמן והוא היה השולט הראשון שלי ופחדתי מהכל ולא הייתי מסוגלת להגיד כן לכל דבר וגם אם אמרתי זה לא כי רציתי אפילו טיפה זה היה רק כדי שיהיה לו כיף וטוב כי אהבתי אותו

לא מתוך מקום חלש

מתוך רצון כנה לרצות, עד כמה שאפשר היה

ואני מייסרת את עצמי סתם על זה שלקח לי זמן וברגע שהצלחתי להתמסר באמת נשארתי לבד במערכה ולא הספקתי להוכיח

לא הספקתי להוכיח שאני כן מספיקה.

 

פעם אחת ברכב שלו הוא אמר שכשנגיע הבייתה אכנס לקופסת פלסטיק בינונית בגודלה, זו שבמושב האחורי, והוא ימלא אותה במים ויסגור אותי בפנים. 

ניסיתי כל תירוץ אפשרי, אבל נראה לי שהיה ברור שאם הוא באמת מתכוון לזה ופסיכופת, אני איתו.

 

מן הסתם, הוא צחק. 

 

הייתי שלו. אני עדיין שלו למרות שהוא לא. זה לא פייר. 

הייתי רוצה להיות של מישהו אחר. שלי, למשל.

הייתי רוצה להיות מסוגלת לגמור מבלי לדמיין אותו אומר לי לגמור על הזין של אבא ואז להיות עצובה שבוע אחרי זה.

 

אני רוצה להפסיק להכנס לפה אבל אני רוצה מקום לבדסמ בחיים שלי

אני תוהה אם זו פשוט צורה עמוקה יותר של קשר או עניין מיני

אני עדיין מתגעגעת ללהיות קטנה ואני לא רואה איך זה קורה עם מישהו אחר

אני עדיין דואגת ומתגעגעת

אני עדיין שמחה שטוב לו

הלב שלי עדיין שבור

אז קשה לי שאני לא יכולה לחזור לעוד חיבוק

כי אני ממש ממש צריכה

 

וזה מעפן ואני חופרת

אבל אלה כאבי גדילה

I hope

לפני שבועיים. שישי, 25 באוקטובר 2019, בשעה 11:04

מתישהו אני אפסיק לקום בבוקר לפאניקה

כל פעם איכשהו אני נעלבת מחדש.

נעלבת שאני כל כך עלובה שאין איך להעליב אותי יותר.

לראות אותו, מאושר, ולחשוב שלא משנה מה אני לא הייתי יכולה לתת לו את האושר הזה.

אני מרגישה מקולקלת ומקוללת כל בוקר מחדש

אני מרגישה מחוללת כל בוקר מחדש

כי דחפו לי יד לבית החזה

לא הכל צריך לדעת

 

 

 

 

המילים העצובות מעציבות 

ג'אז של שנות ה30 והקול של היילי ריינהרט מרגיעים