כשהחלטתי לשנות את השם של הבלוג ממורבידוס לכאבי גדילה
אולי עשיתי סוויץ' מחשבתי קטן.
אולי הבנתי שבכלל לא נגזר עליי כלום
לא לתהות על המוות
לא לכאוב תמידית.
כשנחשפתי לאתר הזה לראשונה הייתי בת פחות מ16
כשפתחתי משתמש לראשונה הייתי בת קצת יותר מ16, וקראו לי purple pixie כי הייתי פיה מתוקה עם שיער סגול.
גם הייתי ילדה די סתומה שאיבדה הכל.
הנטייה הבדסמית הגיחה די מוקדם, אני באמת לא יודעת לשים את האצבע על מתי
אבל החלטתי שככה אני
וזהו.
חשבתי ככה כי אני מזוכיסטית.
לא הבנתי שהסיפוק שאני מרגישה אינו, מיני אלא רגשי,
ונקשר קשר.
זה שם אותי בפינה שבה אני חיה בעולם שבו רק אם פגעת בי יש לי רשות לבקש תשומת לב.
רק אם רואים סימנים ואתה יודע כמה חזק הכאבת אני יכולה להרשות לעצמי לדרוש את כל היחס והאהבה שאני רק רוצה ועוד.
כנראה שזה כי ככה זה היה תמיד
גם בחוץ וגם אני לעצמי
רק אם קרה לי משהו נורא
נתתי לעצמי להתייחס
הכל בקטנה
הכל לא נוגע
כי מה כבר יכול להיות יותר גרוע?
פקעת של שנאה עצמית וחוסר ביטחון
והתרגלתי.
פאן פאקט
אף פעם לא גמרתי בסקס.
גמרתי לבד, השפרצתי את חיי, גמרתי עם החבר הראשון שלי כמות פעמים שאפשר לספור על יד אחת, אבל זה היה לפני שנים... בקיצור בבגרותי אף פעם לא יצא שגמרתי עם פרטנר.
אולי כמה אנשים שיקראו את זה פה יופתעו לגלות
או שאני מזייפת גרוע ואז הבדיחה על חשבוני כי למה לטרוח??
תמיד לא נח לי כשעושים סקס
אולי בגלל זה היה לי נח להשלט.
כי אומרים לי איך להיות ומה לעשות ואיך להתנהג וכשזה לא טוב אני יודעת כי המכה לא מאחרת להגיע.
שחור ולבן. חוקים. קל.
איפה שיותר קשה, זה איפה שאין מילת ביטחון שמצילה אותך מהסיטואציה ועוצרת הכל
איפה שצריך להסביר
איפה שיש אזור אפור.
שם תמיד היה לי קשה אז העדפתי שיעצמו לי את העיניים
ולהיות בין השחור ללבן.
בעיקר אני עובדת על האמצע שלי, כי אין איזון.
אני או באקסטזה או לא רואה את המחר.
או שאני על גג העולם או שאני נופלת ממנו.
או שאני שרה חזק או שאני שרה בקול רם מאוד.
או שאני מנגנת באגרסיביות או שאני מנגנת בתוקפנות.
או שאני כותבת חרא או שזה צריך לצאת לדפוס
או שמפרקים אותי מכות ושוברים לי את הלב כל בוקר מחדש
או שאני לא משחקת.
אז די. הפסקתי עם זה קצת אחרי שטיילתי בין הרבה מיטות וגיליתי שהסיבה שאני לא נרדמת היא המחשבות שלי ולא הסדינים.
ומצאתי את עצמי משתפרת בבחירת הפרטנרים מפעם לפעם
וגאה על התנהגויות
ולא שופטת אותי כל הזמן.
הנשיות שלי הייתה טאבו מבחינתי
שנים
אז רציתי לשחק בלהיות ילדה עדיין
כי אסור לי לרצות ואסור לי להסכים
ובכלל אני עדיין לא יודעת כלום עליי.
אבל אני כבר (פרשלי) בת פאקינג 22, ומאז גיל 16 היה לי זמן לחשוב
והסקתי שעד שאני לא בוגרת מספיק כדי לדעת מה טוב לי אני לא מניחה את הגוף שלי על שולחן הניתוחים של אף אחד כי אני כן נקשרת
וזה סתם כואב
וזיינתי לעצמי את הלב
ויצרתי צלקות בו ובגוף שכנראה לא יעברו
אבל הכאבים פסקו בינתיים והגדילה ממשיכה
אני לא חושבת שבדסמ זה דבר רע.
אני לא חושבת שבדסמ זה רע לי.
אני חושבת שלא ממש ידעתי לחשוב עד עכשיו
כי רק עכשיו אני בטוחה במאה אחוז
שאני לא יודעת כלום עליי כמעט
והגיע הזמן להתחיל להכיר
ולבחור מחדש את הגבולות.
לבחור גבולות נקודה.
כל הזמן אני תוהה עם עצמי לגבי האם אני נשלטת
זו ממש תווית ששמתי על עצמי מול עצמי שנים
וסביר להניח שהתשובה היא כן
אבל אני אישה, ולא ילדה
וההחלטות שקיבלתי כשהייתי מפגרת יותר כבר לא תקפות
ואולי לא חייבים להגדיר הכל
בינתיים אני נהנית מהנוף האפוקליפטי ומהמחשבה על טביעה בתכלת של העיניים שלך
וזה בסדר רק לרצות לדחוף את היד לאש בכל הכח אבל בכל זאת להכניס רק אצבע אחת רטובה בכל פעם.
