|
|
|
לְהִתְרָאוֹת עוֹלָם,
יָפֶה מְאֹד.
לְהִתְרָאוֹת,
כְּאֵב בְּכַף יָדִי.
תּוֹדָה רַבָּה
עַל פְּרָחִים יָפִים,
שֶׁפָּרְחוּ מוּל עֵינַי.
תּוֹדָה רַבָּה,
לְכָל הָאֲנָשִׁים.
לְכָל הָרְגָעִים,
הַחֲשׁוּכִים,
וְהַקְּסוּמִים בְּחַיַּי.
תּוֹדָה לַשָּׁמַיִם,
וְלָעֲנָנִים הַמִּתְפּוֹגְגִים.
תּוֹדָה עוֹלָם,
תּוֹדָה עַל הַכֹּל.
עַל רֶגַע דַּל,
עַל כָּל רֶגַע חוֹל.
עַל כָּל גַּל שֶׁסָּחַף
אוֹתִי.
הִיא,
...
מָה זֶה מַכָּה מֵהַחַלּוֹן עַל הַבַּרְזֶל
הַקָּר?
קָמָה בַּבֹּקֶר לִסְגֹּר אֶת הַוִּילוֹן,
אֵין טַעַם לַחֲזֹר לִתְפֹּס
חֲלוֹם יָשָׁן,
בְּמֵילָא בָּעֶרֶב הִיא שׁוּב חוֹזֶרֶת לִישֹׁן.
עוֹצֶמֶת עֵינַיִם,
אֲנִי מְאֹד מִצְטַעֵר,
שֶׁלֹּא שָׁמְעוּ אֶת
אֶת הַשִּׁיר שֶׁלָּךְ,
לְפָחוֹת שֶׁיִּשְׁמְעוּ אֶת
הַשִּׁיר שֶׁלִּי עַל
הַשִּׁיר שֶׁלָּךְ.
הִיא קָפְצָה
וְלֹא הִסְפִּיקָה
לִכְתֹּב הַכֹּל
גָּרַמְתָּ לְמַלְאָךְ לִבְכּוֹת,
אֲנִי נוֹרָא מִצְטַעֵר
הַאִם כְּאֵב נִיתָן לִמְדֹּד,
מָה מֵזִיז אֶת הַשָּׁעוֹן,
אִבַּדְתְּ אֶת עַצְמֵךְ בְּתוֹךְ הַחֲשֵׁכָה,
עָשִׂית כָּל דָּבָר כְּדֵי לְהַרְגִּישׁ דָּבָר,
חָטָאת וְזֶה פָּגַע בָּךְ,
וְהַשִּׁיר הַזֶּה מִתְנַגֵּן בְּרֹאשֵׁךְ,
אוֹי,
יְקִירָה,
אִבַּדְתְּ אֶת עַצְמֵךְ,
מְקַוֶּה לְפָחוֹת,
שֶׁתִּשְׁמְעִי אֶת הַשִּׁיר שֶׁלִּי.
________________________________________________
בְּעוֹלָם מָלֵא צְבָעִים,
הִיא סֶרֶט שָׁחֹר לָבָן.
כֻּלָּם בָּאָבִיב,
וְהִיא עֲלֵה סְתָיו.
________________________________________________
פורים זה היום בשנה היחידי
שאנשים מורידים את התחפושת
המזוייפת שלהם רק
כדי לשים תחפושת
אמתית.
תמיד קינאתי באנשים עם עיניים יפות.
העיניים שלו היו יפות.
נראות כמו אגם. ירוק. קפוא.
כאלה שחודרות אלייך וגורמות לך לחשוב
על משמעות הקיום האנושי.
ושלי?
שחורות כמו עורב, או עטלף עיוור,
שמתכסה בתוך גלימה שחורה, בחשיכה של הלילה, בסמטה שממנו האור, אליו - לא מגיע. אין בהן עניין.
ריק אינסופי שמסתכל אל תוך שממה
דוממת.
אני חייב לשנוא את עצמי.
דרך סבל שנאה וכעס
אני מוצא אושר.
אני כבר לא נמלט בלילה לתוך מחשבות
נעימות בתוך כרית נוצות נוחה.
לא מגיע לי כלום.
נולדתי כאפר.
וכאפר אשוב.
אנחנו אפסים בתוך משוואה מתמטית ענקית.
גרגירי חול בתוך המרחב היקום קוסמוס
האינסופי.
אני אוהב את המילה הזאת..
"אינסופי"..
כמו הפעמים שעישנתי ג'וינט ונמלטתי במחשבותיי
המילה הזו גורמת לי להרגיש כל כל קטן וגדול בו זמנית.
הרי לא כולנו חלק מהקיום הפיזקאלי המטורף הזה?..
תמיד חשבתי..
איך אנשים פשוט קמים בבוקר, אוכלים,
מצחצחים שיניים, אוכלים ארוחת בוקר, שותים, עובדים, והאם אך פעם מחשבות אלה לא עברו בראשיהם?
מה אכפת לי בעצם...
מה זה משנה.
האם לא עליי לדאוג לעצמי?
הרי האגוצנטרי זה כל מה שקיים לא?.
עוד תאוריה כוזבת נרקסיסטית שיש לי,
שאני היחיד שקיים במרחב.
וכל השאר שחקנים בתוך לוח שחמט שאני היחיד
ששולט בו.
אני מתפלל כל יום שזו לא האמת.
שאני חי בחיים לא צפויים וכאוטיים.
איך אפשר לא לאהוב ולשנוא כאוס?.
אבל אני מוצא שבכל אינטרקציה שיש לי,
אני כבר יודע מה מחשבותיו התחלה אמצע וסוף שלא אותו אינדוודואל שאני מפתח איתו דיאלוג, לפני שהבן זונה בכלל מסיים להתחיל לפצוח את הפה.
וזה משעמם אותי.
people are boring as fuck.
ומי שקורא את זה יודע את זה.
אז בואו פאקינג נפסיק להיות מזוייפים פעם אחת בחיים המזדיינים שלנו, פעם אחת.
הרי אם הייתי יודע את העתיד הייתי משתעמם.
אני, בניגוד, למכריי.. נהנה באתגר שבסבל.
אני נהנה להיות עני.
אני נהנה שקשה לי.
זה יותר כיף ככה,
כי אז הניצחון,
הוא מתוק יותר.
שמזלזלים בך.
אני יכול לגמור מהמחשבה,
שמישהו מתבאס אחרי שהוכחתי שהוא טעה.
אבל בזמן האחרון אפילו המחשבה הטרוליסטית
הזאת איננה מספקת אותי או מביאה לי שובע.
כמו יותר מדי שוקולד לילד קטן.
נהנתי מהמשחק שלי..
ולפעמים אני רוצה שהמשחק ייגמר.
הזווית ראייה שלי עקומה?
שאני רואה את הכל כמשחק?.. : /
אבל רק ככה אני נהנה..
שהייתי קטן הייתי מרבה לשחק במשחקי תפקידים
MMORPG
או פאק איך אהבתי את זה.
שיחקתי מעל לפחות 100.
אני לא צוחק.
מה אהבתי שם?
הכל.
את הפנטזיה.
את הכלכלה.
אפשר היה למכור שם חרבות
רמה 5 עם אבנים נדירות לרמות מתקדמות
שלוקח חודשים ואפילו שנה לעלות לרמה 60-70.
במיוחד, שאני יכול לעלות רמות.
בכנות? זה שינה את חיי..
דפק אותם?. גם.
אבל האם המציאות אני אטען,
באמת כל כך שונה?
הרי כולנו מתחילים מנקודת פתיחה איפה שהוא
בעולם דמיוני.
( יש אפשרות לבחור בrandom location)
זאת אומרת המשחק בוחר בשבילך.
אז אני צריך להגיד תודה שלא נולדתי בהודו.
כי זה כבר מבאס.
קשה לעלות רמות.
אני משפר את הסיטואציה כל יום.
האופרציה, היא לא מושלמת.
זה מפריע לי.
עוד קצת.
עוד קצת והעסק יעלה שלב נוסף.
לילה טוב
בסוף הכל,
שלכת.
ליבי מתעורר,
בתדהמה.
בסוף הכל,
חוזר אליי.
בסוף הכל,
שלכת.
ליבי מתעורר,
בתדהמה.
זה שוב קורה.
עוד נשיקה.
עוד מילה.
מתוקה.
ליבי מתעורר,
אלייך.
בתדהמה.
ובתשוקה.
ליבי חפץ,
להעניק לך,
אהבה.
ליבי שט אלייך,
בתוך ספינה,
כמו פיראט.
לכבוש אותך.
את ספינתך.
את,
מפרשייך.
בסוף הכל חוזר אליי.
ליבי תדהמה.
ליבי תדהמה.
שקט ודממה,
לפני ה-סערה.
תנצור את הרגע.
את השמיים הכחולים עת להם,
להם זמן ומקום לעבור.
השמש שעוברת, לא תעצור.
תנצור את הרגע,
עת לא רגע,
לא יחזור.
והיום שהיה אתמול,
שוב יעבור..
אטלס סוחב את כל העולם על כתפיו,
ואתם לא רואים אותו מתלונן.
בני אדם רודפים אחרי השמיים כמו עננים מרחפים.
וכאשר להבת השמש נכבית ונדלקת ביום למחרת,
הם נולדים מחדש.
שטופי פנים.
את הכאב ניתן לראות בעיניים.
את הכאב, ניתן לראות בעיניים.
את הכאב ניתן לראות, בעיניים.
את פנים,
נמרחות,
יבשות סדוקות,
שפתיים.
ואת אהובתי מחכה לי
לבושה שמלת פרחים,
פורחת אדומת לחיים.
אך את הכאב ניתן לראות בעיניים.
רק עוד קצת.
כל כך קרוב.
אני מרגיש את זה.
🚬☕️
