🚬🫩☕️ Dark Digital

פתיח:

דופק בדלת....

דופק בדלת...

דופק בדלת...

"צילצול פעמון"

"צילצול פעמון"

"צילצול פעמון"

"צילצול פעמון"

"צילצול פעמון"

"צילצול פעמון"

"צילצול פעמון"

"צילצול פעמון"

"צילצול פעמון"

"צילצול פעמון"

"צילצול פעמון"

"צילצול פעמון"

"תקשיבי, את נראית חמודה,

וגם נראית לי קצת כוסית."

"אבל אם לא תפתחי לי את הדלת ומיד,

אני יהרוג אתכם עם עת חפירה,

ואשבור לכם את המפרקת"

"סליחה, אדוני, תנסה לדפוק בדלת,

שוב אדוני"

"חתיכת גרוטאה AI מסריחה מזדיינת בתחת,

אתם לא אמורים לעזור לי"

"כן אדוני, סליחה אדוני, מה אדוני רוצה?"

"אההההההההעאעעאעאאאהההההההההההההה"

העולם הוא רק קופסא ריקה,

על לשון של לטאה עיוורת. 

מכופתרת.

מכופתרת.

מכופתרת.

אנחנו מתקדמים.

הולך טוב.

הצוות עובד מצויין.

העסק התרומם, יפה.

אני עובד הרבה.

עובד הרבה..

אבל אני אוהב את זה.

העובדים שואבים את הפילוסופיה והחזון

של החברה. ואני אוהב את זה..

אני שמח שנפל בחלקי, להצטנע כלפיי

אנשים אחרים, שנתנו את רשותם לעבוד בשבילי.

איזה כבוד.

לכן אני מוודא שאני הבוס הטוב בעולם..

עד סוף השנה אני מצפה להיות עם שלושה עסקים לפחות.

על מה אני יכול להתלונן, אנחנו באיטליה.

פלורנס, פירנציה, איך שלא תרצו לקרוא למקום.

המקום נעים. יותר מנאפולי.

היה טוב בהתחלה נאפולי.

אחרכך הצביעות יצאה.

החיים הם אבנים חלקות שצפות מעל

מים בוערים.

אשר רגליי הולכות עליהם, כלפיי המטרה.

סבל. אני ארים את העולם על כתפיי הרחבות

אם כך אצטרך, ואני בזאת נשבע,

אגיע ליעד שלי, או 

שמהקיום האנושי אחדל,

להיות.

למה אני לא יכול להירגע....

למה זה חייב להיות אני?.

אבל כל פעם שאני עוצם את העיניים,

כך או כך המחשבות חוזרות.

כמו תולעים גועליות בתוך

תפוח אדום רקוב.

מה אני סבלתי, נעליים עם

ג'וקים שהייתי קטן,

בגדים יד 7-8, 

ארון שבור, ארוחה

אחת ביום,

אבל היה לי בית.

קורת גג.

כל הסביבה צחקה 

על הילד העני.

עכשיו הילד העני,

הופך למיליונר.

יש לו עובדים,

צוות, עסקים,

ובמקום לצחוק בחזרה,

אני בוכה וחושב,

על כל אלה חסרי המזל,

שאם אני סבלתי אחוז

אחד רק ממה אשר,

הם סובלים תמיד באופן

תמידי..

ולמה??

בגלל חמדנות של האנשים!!

אני יודע שהם יכולים לתקן

את העולם.

כולנו יודעים..

זאת האמת על קפיטליזם.

אלו שיש להם את הקפיטל,

לא רוצים לחלוק.

זאת הייתה האמת,

מאות, ואלפי שנים..

ואני רוצה לשנות את זה.

אני כל כך רוצה לשנות 

את זה.

אבל איך אפשר לעצור זרם

מים של נהר, לחתוך חבל

שעליו אתה על ביהונייך,

בקושי שורד.

אני אנסה את מזלי.

אחרי שארש הון גדול.

אם אלו מילים,

של אדם שישנה את העולם.

גם אם לא.

לפחות אלו מילים של אדם..

משוגע..

שינסה..

ביניי השבילים,

בין השבילים,

ימין או שמאל ידנו

מושגת..

בין נהרות חוצות, המדבר.

בין עננים שטים,

ומקשת..

בין קאנבס

תכלת-כחול,

ולבן.

בין הארץ, המסופרת..

שבילים של חרבות-ברזל,

ואפר.

בין שבילים ירוקים לתפארת..

ומים מזוקקים עד-למאוד.

שם גבעה חדה כמו חרב..

ומקום נמוך..

(מקום נמוך..)

מקום.. נמוך..

 עוד-ועוד.

בים השבילים,

בין השבילים,

שם קיים מקום לתפארת..

כזה מקום,

הייתם רוצים.

ובראשי נע גלגל

והסרט,

חלומות,

ודימיון.

ובשבילים,

בין השבילים,

שמאל או ימין ידנו

מושגת..

בין מדבריות חוצות, נהר.

בין שמיים מצויירים,

ומקשת..

מטיילים

בין קאנבס

תכלת-כחול,

ועבר.

בין הארץ המסופרת..

שבילים של חרבות-ברזל,

ואפר.

בין שבילים ירוקים לתפארת..

ומים מזוקקים עד-למאוד.

שם גבעה חדה כמו חרב..

ומקום נמוך..

(מקום נמוך..)

מקום.. נמוך..

 עוד ועוד.

נעלם בתוך סירה

העננים מתפזרים בשמיים

ללא כיוון

הלב בועט כמו כדור

עפר מאקדח שבור

מה השמיים יספקו שאינני כבר יודע

את נהרות שמיים

יתמלאו בחול,

ואצבעותיי,

שבעות מלטייל בהרי התודעה,

לכתוב מילים חסרי 

משמעות.

הרי שאפילו חוסר ההמשמעות אבדה משמעות

וכעת אני משחק בעפר

פועל כמו מכונה

מרים חול בכף ידי מצד אחד לצד האחר.

כמו מגרפה לוהטת..

הכאב שלי?

הוא לא מחלים.

הוא תמיד קיים..

למדתי לחיות עם הכאב במקום להתעלם ממנו.

אני מוצא,

שאני לא מסוגל אפילו לחייך חיוך כרזמטי מזויף כמו פעם שיכולתי.

השאיפות שלו נעות בין דיכאון לבין גדולה.

וזה מלחמה ניצחית.

אני מכבד את אלו שהיו לפניי.

החיים זה דבר כל כך מוזר..

מה זאת אומרת אנחנו פשוט קיימים ואז מתים?

זה כמו סיגריה שאתה מעשן.

כל סיגריה מייצגת חיים.

אם תעצור

אני יכול לעזור

לענות על השאלות הגדולות

אם תעצור

אני יכול לעזור

למה או מי המציא את אלוהים

האם יש אור בחור שחור

ואיך זה דווקא שהשמיים כחולים?

אם תעצור

אני יכול לעזור

החלק את ידך בידי

תלך רגל אחת אחרי השנייה

והעקבות אליהן יובילו אותך 

אליי.

מדוע מספרים לנו סיפורים מגיל קטן

אך בכל סיפור ישנו חור

אם תעצור

עבר הרבה,

הרבה,

הרבה,

זמן...

זמן שעבר...

זמן שעבר,

עבר זמן 

שעבר,

לפני שיכולתי

לבכות.

כמה דמעות,

צריך לבכות,

אפשר לחשוב שגם

הדמעות בוכות.

בתוכך יש רק עדן,

בתוכי רק כאב.

שאני אוסף להר,

מעלה לכדור גדול,

מוריד,

ושוב בחזרה.

אינך יודעת,

על שפתיים אדמדמות,

בטעם תפוח.

אינך יודעת,

אדמה, שמיים, מים,

שיער ערפל-שחור,

נשוי לרוח.

אינך יודעת,

צחוק תמים של ילד עם עיניים שחורות,

ואגרופו על פניי חצי חיוך,

על צוק,

מרוח.

אינך יודעת,

על ירח מלא וזאב

מיילל,

בדממה,

בחושך,

צורח.

אינך יודעת,

אינך יודעת,

מוות של שני אוהבים,

בזרועותיהם של אחד השני.

אינך יודעת, 

אושר הוא לא בן רגעי.

אושר הוא לא משהו שקם והולך.

אושר הוא חוויה.

אושר הוא חוויה.

אושר הוא הארה.

כמו שיש ענן שחור מוריד גשם שעוקב אחרייך בעקשנות לכל מקום,

אושר הוא ההפך, ענן לבן עם שמש עצלנית מאירת

יום.

אושר הוא מפל מים.

שאתה עוצם את עיניים ונותן לנוזלים צוננים לשטוף 

את כל המחשבות הרעות של העבר מאחורייך.

אושר הוא אהבה.

עצמית.

אושר אמיתי לא תלוי.

בצרכים.

ברצונות.

אושר...

זה שאתה כבר לא מתעצבן על שטויות.

שאתה לומד לשחרר..

את מה שאתה לא יודע מה חסר לך בלב.

גם אם לא השגת את כל מה שרצית בסוף.

כי אין סוף או התחלה.

יש רק אתה.

הולך על כדור מסתובב כמו אוגר

בקרקס.

אושר זה שלא אכפת לך לנצח או להפסיד במשחק

שאין בו מתחרים חוץ מעצמך.

עדיין לא השגתי אושר.

אבל אני מקווה שיום אחד אשיג.