אני לא רוצה שאחרות יכירו את המילים. את הפואמות את השירים.
אחרי הכל הם כולם שלך.
אני לא רוצה שאחרות יכירו את המגע.
את השפתיים לשפתיים.
את הנשיקה הערפדית בצוואר.
את הנשיכות.
אחרי הכל הם כולם שלך.
אני לא רוצה לקחת כדורי התאבדות כמו שתכננו בגיל 80+ ואז נשב על כיסא מתנדנד ונצפה ברקע יפה מול עינינו.
גם זה.. שלנו.
אוקיי אז אני קצת משוגע.
ויש מצב שיש לי את הג'וקר בחיוג מהיר ולפעמים אני מבקש ממנו עצות..
כאילו מbro לbro כזה..
ויש מצב שאני חבר של הפינגווין two face וכולנו נפגשים לboys night ומספרים חוויות.
ובסוף הtwo face מסתכל לי עמוק לגולגולת מאחוריי עיניי ואומר " אתה יודע מי גרם לי לפרצוף הזה, באטמן!."
ואני אומר לו " אז אתה באמת חושב *גיהוק* שאני לא צריך אותה"
"מה לא, אני אומר שאנחנו צריכים להתנקם בבאטמן"
ואז הג'וקר צועק "הארלייייי איפה השתייה הבחור הזה לא שיכור מספיק.." וצוחק צחוק לא סביר במיוחד.
ואז הארלי נכנסתי עם החצאית הכי קצרצרצרצרה שקיימת בערך עם לוח ענקי של שתייה עם רק שלוש כוסות שתייה.
" אז תקשיב אני צריך שתפוצץ את עצמך.. תחבר את זה ואת זה סביב המותן" ומחייך חיוך.. לא סביר.
"אוקיי ואז זה יחזיר אותה?"
" בטח בטח, תבטח בי עשיתי את זה בעבר ותראה אותי עכשיו!" מחייך חיוך לא.. לא איתנו.