כולנו חיים את אותם חיים.
נושמים את אותו אוויר.
לוגמים את אותם המים.
כולנו חרמנים.
קמים בבוקר.
מצחצחים שיניים.
כולנו חיים את אותם חיים.
עצמות מחבקות בשר.
אני... לבד.
אחרי הרבה זמן שלא הייתי..
בדרך כלל זה לוקח שלושה חודשים.
זה הזמן שלקח פעם שעברה..
אבל יש לי תחושה שהפעם.. זה ייקח פחות זמן..
ומה אז?
שברי שירים פה ושם..
מדי פעם צחוק.. מדי פעם בכי..
לרוב ברגעים רנדומליים..
ואז זה קורה.
הזיכרונות באים.
כמו שטף ים לתוך מוח עירום.
אני נולד מחדש..
לתוך רגעים ישנים..
כל המכות שהביאו לי.. כל המכות שהחזרתי.
כל הרגעים.. שאהבתי אותך..
הראשונה.. לא אהבה אותי.
חשבתי שהיא אהבה אותי.
אבל בדיעבד?. היא לא אהבה אותי.
אני יודע. כי נזכרתי בכל הרגעים שחייתי
בסרט שהיא כן. היא לא.
אבל את. את.. אהבת אותי.
ולא אהבת חלק.
אהבת.. הכל..
אבל.. השתעממתי..
צעצוע חדשים מחליפים..
לא בת זוג..
מחשב חדש קונים..
לא זוגיות..
מצעים, מיטה, בית, עבודה..
לא... המקור שגורם לך ליציבות.. ואושר.
אבל.. אני יודע את האמת בתוך תוכי.. זה לא שלא אהבתי
אותה..
לקח לי זמן להבין.. או שאולי תמיד ידעתי..
בתוך תוכי...
הרגשתי שאני.. לא.. מגיע לי להיות מאושר.
אני מניח שהיא אף פעם היא לא הרגישה את זה באמת..
אני לא יכול להאשים אותה.
איך היא יכולה לדעת כשאין תקשורת.
הכל שומרים בבטן..
היא לא קוראת מחשבות.
הבעיה.. שגם אני לא..
קורא את המחשבות של עצמי.
זה כמו ציור מקושקש..
זה הרבה לפרק.
ולפעמים זה לוקח זמן.
והיחיד שיכול לפרק את זה..
זה אני.
אני מצייר לעצמי ציור
כאילו אף אחד לא מבין אותי..
כאילו אני כזה שונה ומיוחד.
אבל אני לא כל כך שונה..
אני בסך הכל מחשבה בתוך גוף.
אני עוצם עיניים.
את מבשלת לי משהו טעים.
מחבקת אותי מאחורה..
"האוכל מוכן"
את שמחה להיות ביקום שלי.
ואני שמח להיות ביקום שלך.