בסופו של דבר.
כל יום אנחנו לומדים משהו חדש.
אתה לא חייב להתקדם עוד צעד.
כדי להתקדם עוד צעד.
לפעמים זה בסדר לקחת צעד אחורה.
להתכנס נשמה לתוך הגוף.
להתכנס, מחשבות רצופות
בתוך ערפל כבוי.
זה לא משחק של מה השגנו ומה הפסדנו.
זה לעצור.
להגיד "תודה"
תודה על הכל.
תודה על העץ.
תודה על האוויר.
תודה על המים.
תודה לתשוקה.
תודה לתחושות.
לעצום עיניים.
לאסוף את הדברים.
עוד פעם.
לארוז את הדברים.
שוב פעם..
להתחיל מחדש.
כן... כבר התחלת מחדש פעם..
כן.. ככה זה מרגיש..
זוכר?.
כאב מהול בשמחה..
אהבה מהולה בכאב.
שמחה מהולה באהבה.
היו פעמים שרציתי להתחתן עם המוות.
אבל את.. לא נותנת לי..
אני.. לא יודע.. עד כמה..
החור.. גדול..
הוא תמיד היה שם..
מאז שהייתי בן 6..
אני לא יודע מתי זה התחיל באמת..
אני זוכר שהסתכלתי על הידיים ושאלתי
"מה אני, מי אני, מה משמעות החיים,
מי אנחנו, מה זה שמיים?
עם מי אני מדבר כרגע,
אני?"
תמיד הרגשתי חוצן.
מוזנח.
בלתי נראה.
לא.. לא אהבתי את הילדים האחרים.
הם שיעממו אותי עם מחשבותיהם.
למה הם לא שאלו שאלות כמוני..
למה הם פשוט עשו מה שאומרים להם..
אז חיכיתי.. שיתבגרו.. אבל אחרי שהם התבגרו..
עדיין נשארתי לבד.
ותמיד שדרכו לי על הראש,
הרמתי את רגליהם המשפילות בחזרה.
בכוח רצון בלבד.
"על מה הוא נלחם"
תמיד שאלו..
למה יש לך כל כך.. נחישות.
אני לא יודע..
עניתי..
וככה הרגשתי כמו גטס..
נלחם בשדים שלי לנצח.
עם חרב שחורה ענקית.
אני לא אחד שמוותר את צודקת.
אבל..
אני... כל כך עייף מתוקה שלי.
אני רוצה.. לישון.
אני רוצה לנוח..
אני מצטער..
אני אשתדל טוב?...
אבל..
אני לא בטוח שאשנה את דעתי הפעם.
כן.. כן שאת לידי אני.. אני שוכח.
אבל כמו תרופה. אחרי זה.. זה חוזר.
והתרופה.. היא לא פה איתי עכשיו,
נכון?.
אחחח... כשאני נאנח על הכיסא..
שותה עוד תה..
ונזכר בים של זיכרונות.
את זוכרת ש...