דרך טרגדיות אנחנו לומדים.
כל החיים שלי מלאים בטרגדיות.
המשפחה שלי.. אני.
אם אתם חושבים שאני דפוק סדיסט לא פגשתם
את הסדיסט שגרם לזה.
אני גבינה לבנה לידו.
הסושימרו לאינויאשה שבי.
דפק לי מכות והתעלל בי מאז אני זוכר את עצמי.
מגיל 3-4. חנק אותי. השפיל אותי.
( אולי בגלל זה אני מתחבר לגאטס גם. )
חשבתי שאחרי 10 שנים שלא דיברתי איתו.
ואני 60 קילו+ יותר. אשבור לו את הלסת.
אבל.. יש לו ילד קטן עכשיו.. חמוד.
נמסתי. שראיתי אותו. אני.. דוד?.
עינייים שחורות ריקות כמו נהר נקי.
" הוא דומה לך.." הוא אמר לי.
התגעגעת אליי אחי הגדול?..
אז כל החלומות האלה שאני חונק אותך והורג אותך היו לשווא?.
לפעמים אני הופך לhulk.
אז הייתי משיג את הנקמה שלי. מה הטעם?.
אבל אז אני מתכנס לעצמי. עושה מדיטציה פנימית.
שולט על העצבים.
ואני דואג לאחותי.
היא עשתה הפלה.. לשלושה תינוקות בתוכה.
אבל היא חזקה.
ואז התגרשה מבעל משוגע.
בזמן שאני אכלתי סטייקים בחול...
לאחותי השנייה אני עוזר גם להצליח.
אף פעם לא התלוננתי. גם שגדלתי עם ארון שבור ארוחת אחת ביום נעליים קרועות בגדים יד 6-7-8..
סטטיסטית.. הרבה יותר טוב לי מ70%-80% מהעולם.
הודים, אפריקאים, דרום אמריקה, אסייתים.
אני מסרב להזכיר את העבר, אלא כן אני מזכיר אותה
כמדרגה.
אנחנו חיים דרך טרגדיות ואני מרים את החזה.
אני אוהב להשפיע..
אני אוהב להנהיג.
באלי, אני רוצה שכל אחד מקוראיי.. יקום, יסתכל על המראה
ויגיד " אני בלתי מנוצח ".
וימשיך ביום שלו להיות פרודקטיבי.
העולם הוא דמיון.
גולה קטנה בעיניי.