אני נעלם למקומות שאפילו
אני לא יודע היכן.
מצולק.
ממכות שאני עצמי נתתי.
החמדנות שלי לא יודעת שובע.
בתוך תוכי אני מת להתפרץ.
זה לא מספיק אנרכיה.
לא מספיק בלאגן..
לא מספיק אש.
לא מספיק כאב.
לא מספיק שנאה.
אני מתקלח
במים החמים של הפשעים שלי.
הרצון העלוב הזה.
הוא תירוץ שמגיע מהתת מודע שלי.
לתת חשיבות לקיום שלי.
האובססיה שלי עוברת אבולוציה.
זה לא כמו לפני 8 שנים.
זה היה כאן.
באותו מקום ממש.
במרחב הוירטואלי.
לעיתים תהיתי למה אני יכול להכיר ולפתח רגשות
רק דרך קיר דיגטלי.
אבל תמיד ידעתי את התשובה.
זה נוח.
בחיים לא היית יודעת מה מסתתר במוחי אם לא הייתי פוצח את פי במציאות.
וגם אז.. זה לא היה קרוב למבוך. לאניגמה.
שאפילו אני לא מבין.. במוחי..
ואני בספק אם פסיכולוג חמדן יכול..
אבל מה זה הרצונות המוזרים אלה שצצים פתאום.
לא. זה לא פתאום.
זה אני לא מדוכא..
חיים רק פעם אחת לא?
ואני אהיה בן זונה אם אני אתן למישהו להתקרב ללהגיד לי איך לחיות או מה לעשות.