אני שבילים.
אני דרך.
אנשים לא מכירים אותי.
הם לא יודעים שלגבולות שלי
אין גבולות.
אין מרחק שאני לא ארחיק.
כדי לחוות.
כדי להיות.
כדי להרגיש.
להרוג את עצמי כדי לחיות..
אנחנו תמיד זה נראה רוצים את מה שאין לנו.
במרדף תמידי אחרי נעלם בלתי אפשרי.
ואני שואף את האוויר הצח.
אני נרגע.
אני לא ממהר.
אני שיר חופשי של ג'ון לנון.
אני כמו ציפור עם שורשים עמוק באדמה.
אני כמו להבה קרה.
נהר ואדמה,
חרב ונקמה.
אני כל כך רעב........
אני רואה את החוטי בובה שמנעים את החברה האנושית.
אנחנו מנוע בתוך מכונית.
מערכת סמביוטית קוהרסיבית..
שלמה.
נעה ועובדת, חיה ובועטת, בסינכרון מושלם.
החיים חישלו אותי.
נפלתי כל כך הרבה.
אני רואה את העתיד.
כמו נביא.
שני צעדים בשחמט...
לא מלמדים אותך "לעצור" במקום.
ואתה מבין שאתה חי בטירוף.
בכאוס.
כאוס. להבות.
מערבולת של להבות.
נע מהרפתקאה להרפתקאה...
פוגש אנשים ומשאיר חותם וממשיך.
מבט אחרון של "אולי אראה אותך אי פעם,
בהצלחה במסע שלך, תודה לך על ההזדמנות
לפגוש אותך"
לעזאזל איתכם.
תסתכלו במראה..
בחייכם מה אתם רוצים להיות שתהיו בני 80??.
כן אתם לא רוצים לדבר על זה הבנתי הבנתי.
אבל.. זה יקרה.. אנחנו דף בתוך ספר..
אין מה לעשות.
נוצה מכנף של ציפור.
עלה מעץ.
אנחנו פה לרגע.
אוקיי?..
זה למה שלא נחיה..
גם ככה.. אין משמעות לשום דבר...