אני זוכר את ערן.
הילד היפה והאלים.
עם עיניים צהובות כמו של נץ.
שיער של קורט קוביין.
שהבחורות היו מחכות בתור לזיין שהיינו בני 16.
את שלו שהיה מתחיל עם כל דבר שזז.
ואני הילד המוזנח והביישן.
הטוב לב.
לא הייתי אלים במיוחד.
רק לאלו שהיו אלימים אליי.
ואיפה אתם עכשיו?
למה אתם לא בכל פינה?
בטח זרוקים בפינה של שלולית רחמים של עצמכם.
עם מזרק הירואין משומש.
מגבת משומשת שזורקים לתוך דלי מלא בבגדים.
הזמן עבר..
ואני רעב.
אני לא אשקר אם לא הייתי חווה את אותם השפלות,
לא הייתי.. מגיע לכל ההצלחות שלי.
להוכיח לעצמי שאני אחרת.
יותר טוב..
יפה יותר..
אלים יותר..
חזק יותר..
בסוף אתכם שכחו ואותי, זוכרים,
אני אגרום להם לדעת.
אראה להם מה זה נחישות.
גם אם אאלץ למות בדרך להצלחה.
למה אני נזכר פתאום.
הרי שהכוח שלי בא מבפנים.
אני רוצה לכבוש את העולם.
העולם יכיר בי ויתאהב בי.
כבר עכשיו התחלתי..
רק התחלתי..