העיניים השחורות שלי מתות,
יותר מהאוויר שאני שואף לריאותיי.
הכאב שאני מרגיש עוטף אותי כמו שיריון.
הוא החרב שלי, ומה שמגן עליי
אבל הוא גם מה שפוגע בי.
הוא המוזה לאנרגיה שלי, המוזה שלי,
לשיריי.
שאני מנשק אני מנשק אינטנסיבי.
עם כל הלשון בחוץ.
שאנחנו מערבבים רוק ביחד
סקס ודיכאון ביחד אני מוצא,
זה משהו שהולך טוב ביחד.
אני לא מתלונן על הכאב.
אני למדתי לאהוב אותו.
לתת לו לחנוק אותי כמו נחש ערסי.
אני מבין כעת שאף פעם לא אהיה מאושר.
ואני צריך לתת לו לאכול אותי מבפנים,
כמו שתולעים אוכלות בהנאה ללא רחמים תפוח רקוב
מבפנים.
הכאב מלווה אותי כמו עשן סיגריות מסריח, מצחין.
אנשים מתאהבים בי הכי הרבה
שאני במצב הזה.
אינני מבין מדוע..
אולי כי זה אמיתי בעיניים.
אחלה איזה כיף,
החלק היחידי האמיתי בחיים המזדיינים שלהם,
הוא הבחור הרנדומלי הזה שאומר את האמת ללא רחמים.
" מרענן" הם בטח חושבים.
איזה כיף שאני כוס בירה או קולה זירו צוננת
עם קירח לרוויה לגרוניהם היבש.
כולם נהנים מהמופע.
צוחקים, רק הליצן בסוף חוזר בוכה
עם איפור מרוח מול המראה.
הוא? הוא לא צחק.
הרי שהבדיחה והאירוניה..
היא עליו.