שקוע בים של מחשבות כרגיל.
על מי אני עובד.
אני טובע.
חושב כל הזמן המשמעות של הדברים.
"מה זה משנה "
תמיד אבא שלי היה אומר לי.
"אתה סתם חושב יותר מדי"
אני לא יכול אבא...
אני חייב.
כמו שד סוקובוס, זה לא עוזב אותי.
והריקנות ממלא אותי, מושכת אותי כמו חור שחור,
לתוך מערבולת אינסופית בחלל.
אני מוצא,
שלאורך השנים שמתי לב, שאנשים "רגילים" רוצים,
משהו שאני אף פעם לא נמשכתי אליו.
זה לא מספיק שאני אתאיסט.
זה לא מספיק שאני לא מאמין ב"מדינות"
זה לא מספיק שאני לא מאמין ב"מערכת"
ככל שעבר הזמן,
מצאתי את עצמי יותר ויותר ויותר ויותר ויותר נפרד
ממה שאני קורא לו "האנושות".
דבר אשר אף פעם לא חמדתי אותו.
אף פעם לא מצאתי מישהו שמבין אותי..
וזה כואב.
לכן התחברתי לדמויות כמו הגולש הכסוף,
ודקטור מנהטן, לנצח מהרהרים תהיות פילוסופיות, לבד לגמרי בחלל.
חשבתי, כדי להשיג משמעות לחיי..
שאני צריך לשנות את "המערכת" כדי לתת משמעות לחיי. תירוץ כדי לחיות.
אבל עכשיו, אני מבין שעליי לשחרר.
מה נשאר לי.. חוץ מלהיות עשיר?.. ( כלכלית )
אני מבין שזה רק אמצעי נוחות עכשיו.
הsilver linining שלי,
לנסות לראות את החיים כ"מכלול"
לנשום את האוויר.
ולהגיד " תודה"
תודה על הכל.
תודה על ההזדמנות להיות חי.
תודה על ההזדמנות לצחוק.
ולשמוח.
תודה על ההזדמנות לשמוע שירים.
תודה על ההזדמנות לבכות.
תודה על ההזדמנות להחכים.
תודה על ההזדמנות לטעות.
תודה על ההזדמנות לחייך.
תודה על ההזדמנות להתאהב.
תודה על ההזמנות לגרום למישהו אחר להתאהב בך.
תודה על ההזדמנות לחוות חוויה אנושית.
אני מכיר את האנושות.
אתם חמודים.
הם חמודים.
אנחנו? חמודים?.
לפעמים אני מרגיש כמו יישות חיצונית. 😅
קצת מוזר 😅
הבנתי, 🤔
אולי זה כי אנחנו " לא באמת אנושיים"
אלא אנחנו רק מוח בתוך צנצנת,
מים בתוך כלי,
מודעות בתוך גוף.
חווים את אותם קשרים ניורטרנסמטריים ניורולוגיים כימיים ביולוגים.
תודה על ההזדמנות להרגיש כאב!
ולכתוב שירים מהלב.
תודה על ההזדמנות להיות חזק! 😁
אני לא צריך שום דבר.
לא סיגריה.
לא וויד.
לא משחקי וידאו.
לא אנימה.
אני פשוט חי.
וחווה את החיים דרך נהר.
ואני שלו.
אין בי שנאה.
לאף אחד.
רק רחמים.
וחמלה.
ואהבה.
למי שמוכן לקבל אותה.
לשחרר אותנו משיעבוד מנטלי.
הגיע התחנה האחרונה..
האוטובוס עוצר.