עושים טעויות

כרגע כל מה שבא לי זה לשונות, שתיים לפחות

אחת צעירה וחסרת מושג שתנסה למצוא את העונג שבללקק את פי הטבעת שלי

השנייה מנוסה, משופשפת,  שתלקק את בסיס הביצים שלי, כשאני כולי עמוק בגרון שלה 

כל לשון מענגת מעבר לזה איפה שלא תהיה היא בונוס

נ.ב. הייתי מסתפק גם בכמה שעות של שקט בראש, בלי לחשוב עליך מוציאה לי לשון, אחרי שהיית אקסטרה מתוקה ולא חשוב באיזה אקט

נ.ב.ב. מיטות מלון מזכירות לי רגעים חטופים

נ.ב.ב. גם רוח סתמית, או פיתה עם קבב, כובעים מסויימים, עקבים, ג'קט לבן, כיכר לבנה, לנשום ועוד כל מיני דברים שאי אפשר להמנע מהם

אם הייתי יודע לצייר, או לצלם, או ליצור אומנות שהיא לא אנשים שבורים.

הייתי מנסה לתפוס את היופי של השקיעה היום, במקום אקזוטי, אל מול נוף עוצר נשימה,  אל מול הרקוב של הבננה שאני מרגיש, מתוק, רקוב, מקולקל, וטוב רק כדי לדאוג לכמה מוזרות במיוחד להתאהב בלי יכולת לחזור בזמן.

ואף מילה על עוגת גזר.

של אהבותי הכושלות, יותר מקעקוע של אהבתי החיה, הקיימת, הנוכחת, התמידית, הנכונה, האמיתית, וזו שלא מספיקה לי אף פעם.

אני חושב עליו רבות, על הסימלול של האובדן על עורי.

אני חושב עליך, ועליך, ועליך אהובותיי, השברים והסדקים שבראשי.

אני חושב שאני דפוק.

אני חושב שלא אמרתי מספיק תודה לאף אחת מכן.

אני חושב שאתן הדבק שמחזיק אותי, שלם.

כשאני שיכור כדי לשכוח

דמותך צפה מולי יותר מתמיד

ברורה, כמו שרק זיכרונות של כאב אהבה נכונים יכולים להצרב

ואני מנסה לא להתקפל אל כלום אלא להמשיך לחיות בכאן ועכשיו

לזכור לנקד את המילים שאת מעלה בי כי

בלי פיסוק נכון איפה הפואנטה

ואיפה את בכלל

-------

תא וידויים, כל הבלוג הזה הוא וידוי אחד מתמשך

------

אולי פעם תקראי ותשאירי לי תגובה

הגל של הבאסה הקיומית

החלל הריק שבבטן

החור השחור של העייפות

הרגש המזוויע של הגעגוע 

אי ההגיון שברגע

הביטחון המעורר

החשש

תחזיקו חזק

עוד רגע מתחילים

רכבת הרים

כך מספרים אנשים מהעולם הטיפולי,

אף אחד לא מצטער על זמן שהוקדש לבניית העולם, וכולם מצטערים על החוסר ברגעים אישיים, או יותר נכון בין אישיים, עם האישה, הילדים.

בסוף החיים,

כשאצטער, זה יהיה גם וגם.

על כמה דברים מוחשיים שלא הצלחתי לשנות איתם את העולם, ועל כמה רגעים בין אישיים.

ותמיד תהיה שם השאלה, של עד כמה אצטער שלא בניתי איתך חיים.

וכמה אשמח?

יום אחרי

יומיים אחרי

שבוע אחרי

שהיה מושלם כמעט

פתאום הגעגוע אליך מכה

ומרגיש כאילו נהנתי מתחליף

חיקוי

כמעט

ואז אני פה מחפש בלוגים חדשים

ישנים

לראות קיצווה של זיכרון

ולאט לאט

מה שהיה תופס בחזרה

טעם משלו והזיכרונות שלך

מאופסנים שוב במגרות הכאב

אני עדיין מדמיין את הרגע הזה שבו אני עוטף את כולך בחיבוק שלי, ומתחיל לנקז את הכל דרכך.

וכשאני מסיים את מסומנת.

אני מרוקן.

את מלאה.

והאור מפסיק להיות מעומם רק בגלל כל האנרגיה הזו שעברה.

סינרגיה שלא תשוב?

נכנסתי לכתוב את עצמי לדעת.

להוציא

והתחלתי לשפוך מילים ורגשות לפוסט וכמו שאני עושה לא פעם, אחרי שסיימתי, הנחתי אותו, וחזרתי אליו אחרי כמה שעות כדי לקרוא מי עלול להפגע מהמילים שבו.

והיה שם יותר ממה שחכם.

אז באתי לכאן, וכתבתי את עצמי לשכוח, וצנזרתי פרטים, ואמיתות, ונותר שלד.

ואת השלד קברתי, בזיכרונות בכלוב הלא מפורסמים גם הוא.

ויצאתי מבית הקברות.

וכאן או שם כמו בבית קברות, נותרה דממה.

אבל לא מצאתי שקט.

אני מרוקן מתוכן

מרב יש

אני מחפש כלום

בגלל שטוב

אני רואה רק מכשולים מקדימה

כשאני עייף

מרב החיים והיום יום

אני מביט במיטה

ומציע את הסדינים

שיהיה לפחות נעים בעין

ואז מנסה למצוא רק זיכרונות

טובים

בין הסדינים

ואהבות שידעו

הרבה חיים

מרק עוף לנשמה