עושים טעויות

שיחות שאי אפשר להתכונן אליהם,

רופאים, הורה אחד מותש, ואופציות ואפשריות שנשמעות כמו מטלויזיה אבל הורגות בחיים האמיתיים.

אף אחד לא יוצא מהחיים האילו בחיים.

תכלס אם הייתי הולך הביתה זה מה שהיה קורה

הייתי מתבוסס באיכס של ראשי

באכזבה עצמית

ברחמים

אבל כהערת אגב, לברוח לבירה לבד בים, זה אמנם באוויר נעים בהרבה, אבל בדיוק אותה מנת רחמים עצמיים

נ.ב. פוסט זה איננו קשור לקודמו

נ.ב.ב. חיים זה מצב שלא מסתיים טוב אף פעם

נ.ב.ב. לכו לחיות, החיים קצרים

הלכתי במקומות שאני מכיר שנים, וקול סיפוריך באוזניי,

כל אישה רזה, גנבה את מבטי,

כל קריאת רוכל, צבטה,

טיפש מתגעגע לרעיון של מה שיכול היה להיות


כמה הייתי שמח לחיבוק

ולנסות לזייף את הצלילים של הנאתך

רק כדי שאוכל, כמו מנצח על סימפונית אדירה, לשחזר את העונג שבך.

תלתל תלתל, צווחה צווחה, וכל אההה ואו אווו שהיה.

בואכה הלב השבור.

 הבלוג הזה כולו וידוי, וידוא.

פינוי, בינוי.

מדמנה אישית של הכאב של חיי.

והדבר היחיד שאין  בו זה את הקוראות להן הוא מכוון.

וטוב שכך.

לחיי,

מופיעה לי בביתי הוירטואלים,

מילים מהעבר, זכרונות כמו שיש רק מאילו שהיו חשובים לנו ןנגדעו מחיינו.

היא חוזרת פגועה. כמו שהייתי.

מילה, ושיחה, והיא שוב ממלאת מחשבות.

וזמן.

ואז כמו שהיא הגיעה, היא מציבה תנאי, והיא שוב הסערה של אשתקד

כשנרגע לשנייה

אני הולך ועושה שטויות

שמן על הלהבות

אבל היי, אני מרגיש חי,

והלב שוב פועם

אבל

כמו זה של המשטרה, סביב גופה.

פס בידוד, חשמלי, שינק, ושכבה שניה.

חלל ריק וכמעט בלתי עביר.

קיר או חומה.

חפיר, עם מים עבשים ותנינים.

שכבות של בידוד ממני  ואל העולם שלי.

התקופה האחרונה מוציאה ממני ריחוק שלא היה מעולם. מאהבותיי.

אני צריך הארקה

מהלילה המושלם

אחד הטובים בחיי

3 שנים שכל יום כמעט אני תוהה

ומקווה שטוב לך

אבל ממש טוב לך

דלת,

שלט סטנדרטי,

מעברה שני מוסיקת ג'אז שאני אוהב, לא חוכמה, זה חלק מההוראות.

הקדמתי וזה לא פייר לה, אז אני ממתין מחוץ לביתה, בסמוך לדלת, מאזין, גם למוסיקה השקטה שבוקעת, וגם לקולות ההכנה, וגם למילים שמדי פעם מבין כשהיא מסדרת את המקום, את החדר ואת עצמה לפי ההוראות.

רצף קללות מלווה את ההכנה של חלקם.

צחוק כבוש אחר.

לא התכוונתי להקדים כל כך, אבל אני נהנה מהשקט וההקשבה

ואז שקט, סיימת, זה הזמן, אני מתרחק מעבר לקיר ההפרדה לשכנים, שומע את המפתח מסתובב בדלת, אותה נפתחת וצעדים קטנים מתרחקים.

בירושלים בגן המפלצת, על אחד העמודים מתחת למגלשה יש סימני שריטות, הייתה שם פעם זכורה שנסענו לנו, לילה קר ואפילו הבליינים כבר התרחקו מהרחבות, כשתהחצפת. סתם כך, ללא מחשבה, בראט וזה, אמרת מה שאמרת, ולא הותרת ברירה. אזיק לרגל שלך, אזיק לעמוד.

שקט בשכונה, שתן, השתוללולת, בקשות, תחינה ומחילה.

שריטות על עמוד מגלשה.

בדרך אליך עצרתי בכביש הראשי, בצד הייתה פריחה של קקטוסים, לקחתי אחד והנחתי בקרטון עבורך.

זה עלה לי בקוץ או שניים וזה מחיר שווה. ממילא, לצד הקקטוס חבילת נעצים מחוטאים. קוץ לי, קוץ לך.

הייתה טיפה אחת ביום המשחק הראשון שלנו, היא התגללה , כפי שטיפות עושות, זיעה וכאב, התרגשות ונאספה אל הפינה  של המחט, גדלה עם טיפת הדם לאט והחלה לנו שוב במורד שדך הפצוע.

טעמה זכור לי עד היום כטוב מכל יין ששתיתי.

בשירי ארץ ישראל הטובה והישנה, מעולם לא דמיינו שימוש כאילו בחציר. רק אומר. עכשיו תהיה סוסה טובה, וקדימה.