|
|
|
אז היא ביטלה בשנייה האחרונה
אחרי שבועיים של געגועים
לא הצליחה להתעורר, ירד גשם, הכלב אכל את השיעורים, הרצפה עקומה, עבודה, לא משנה התירוץ , וכמה הוא ולידי
משנה גודל הבור שנותר בי
וההבנה שלי אותו
פערים בין מילים למעשים זה משהו שאני שונא, ומנסה בכל כוחי שלא לשדר או לייצור
פרקתי
הלאה
במקום אחד משליך על שני
מצאתי את עצמי מגיב ממקום לא טוב למשהיא שאני אוהב
מנסה להתמודד שוב עם החלל שבי
פתאום ממקום של מודעות חסרה לי הבנה
פוסט בחידות או מקטעים לא מובנים
כואב, אמרתי
אתמול ראיתי אחתשהזכירה לי אותך, הגוף, שיער, עמידה, לבוש וכסות ראש. את שאר הערב העברתי חצוי, חצי מתפקד כצפוי, חצי בך במחשבות
לא היה צפוי
די ומספיק הלקאה לעכשיו
אני צריך להכניס את זה כדרישת סף
לחור חדש בלב
מסננת
שמשהיא תארוז לי שתי מנות של חיוך,
תוספת סיפוק ואחד קינוח של חיבוק שמימי.
לקחת כמובן.
מדכאים לי את הנשמה
נהנה כל הדרך ואז נגמר וחור
היום סיימתי במכה 4 פרוייקטים הקצר בינהם בן חודש. קרה שהתיזמון התחבר לריכוז והם עפו.
הרווחתי בתיאוריה סופר יפה.
ויש פרוייקטים בתהליך שעכשיו יקבלו תשומת לב ויניבו הכנסה בזה לא חסר.
הלקוחות נשארים
ואני חלול
יש את המשפט "החיים זה לא מספר הנשימות שלקחת, אלא מספר הפעמים שנעתקה נשמתך", או משהו דומה.
אני טוב בלקחת מאהובות את האוויר, לודא שהן מחוסרות נשימה. ממחוות קטנות, למגע נכון לכל מיני דרכים אחרות, לגרום להן לאבד את הנשימה.
וזה עושה לי את אותו הדבר.
אז למה בחזרה, כשאני צריך קסם, זה קורה רק בפרידה, שאין לי נשימה, והיא לוקחת לי את כל האוויר
להודות במות אהבה
עם הורה
נשמע הגיוני
רמת האיכס שיש לי מהיום לא שווה את זה
יד ביד הולכים
התחלה ואכזבות
אבל כל אכזבה
זורקת אותי למילים שאמרנו
מזכירה לי
שבעצם
אני האכזבה הגדולה מכולם
