היום ישבתי עם חבר.
סיים (בתקווה) משבר גדול.
ישבתי לחזק.
בדרך נכנסה לחזק איזו אחת, שהאמונה בשם מצאה אותה לא מזמן, מסיונרית בהגדרתה (ותודה, לא, לא בפוזה שחלקנו).
והיא מלמלה לה מילים רבות על תפילה, חג שמח, דוד המלך, שבועות ומשמעות הכוונה.
ולרגע חשבתי שההבדל בינה לבין שפחה מעריצה הוא לא גדול במיוחד.
היא הייתה קרובה לאורגזמה מהמלל ששטף את פיה. נשימתה התקצרה, ואני לא צוחק, פיטמותיה הזדקרו, כשהיא חבטה בנו תורה.
ואני חשבתי, כמה קל לה, שיש מי שאחראי על הכל. כי כשאני מול עצמי במראה , אני אחראי להכל, האשם בהכל, והאשם תמיד.
והשם, יתברך שמו, וזרעו, הוא נוטל מעל כתפיה כל עול.
בעוד שאני אחראי ועלי היוק כבד.
אחר כך נזכרתי, שתמיד רציתי לצלם איתך סט קשורה על תנ"ך, קוראן, וברית חדשה, ואולי כמה ספרים פרטניים ברי משמעות, כמו גם כתביו של איינשטיין, מיין קאפף, ודרווין.
סתם כדי שתמונה אחת תעצבן את כולם במכה.
וחוץ מזה, אני גורק, ואני הוא האלהים