אני באמת תוהה, האם התנועה קדימה בזמן יכולה לקנות שקט בראש.
אני באמת תוהה לראשונה איך כשקשר נגדע באבחה חדה מגיעים לקלוז'ר.
אני קורא אותך מרחוק, קורא את הכאבים שאת עוברת, ולא יכול לחבק.
תוהה, אם היה לך טוב הייתי מגיע לשקט פנימי?
כדי לשחרר, לא מספיק שטוב לי?
שבוע שעבר במהלך מפגש סוער, מרתק, אחר, כזה שהייתי אמור להיות רק בתוכו, כשהגוף כולו היה מיוזע, כשהמגע היה צורב, כשאני נוהם חייתית, חזרתי אליך ואליה, בראש.
כשאני תקוע במעמקי אחרת, עמוק בתוך, וכולי אמור להיות מרוכז בתענוג של הרגע, אני חושב עליכן.
לא מבין את המוח שלי בעצמי.
אבל אני מחבק קימורים שווים, ונהנה מהרגע בגוף, ובראש הזכרונות, הבחירות, ההבדלים, ולא עם הרגע הנתון שבו אני נמצא, בינך ובינה.
גורם לה לגנוח, להנות, היא נראית כאילו רק אני והתנועות שלי שם עבורה, ואני מרגיש כמו צעצוע מכני לרגע, ולרגע כמו היד שמחזיקה את הצעצוע, מענג אותה בריחוק שמעצבן אותי, אבל הגוף על אוטומט, והיא שם, ואני מול הזכרונות.
בדוגי, העכוז זה נראה כמו הממוצע של שתיכן, לבן וענוג בצורה נכונה, אבל גדול מדי לאחת וקטן מדי לשניה. ממוצע.
מוסיף לעכוז את סימן ידי, כשהוא בוהק באדום אני מסתכל בו, והסימן נראה כמו היד שלי בדיוק, רק מונח לא נכון.
היא מייללת.
היא מתפרקת.
שלולית נוספת.
אחר כך אני לוקח את כיסוי העיניים, מניח אותו על עיני, נותן לה לענג אותי כשאני בחושך.
אולי ככה אני אצמצמם את ההשוואה בין הרגע, לעברי המופלא, הכואב.