לפני 5 שנים. 16 במרץ 2019 בשעה 22:28
תמיד ידעתי שכלי מיתר הן חלק ממשחק עינויים מורכב.
הדרך בה הקשת מותחת את עור המיתר עד שהוא מילל.
תמיד רציתי לשזור את שיערך הארוך למיתר.
תמיד ארצה לנגן עליך עוד תו, להפיק עוד עונג, לתת לחיבור שלנו עוד ביצוע של יצירת מופת.
את היית הסטראדיוריוס שלי, ועכשיו אני חרש.
אבל בראשי, אני שומע את הסימפוניות שלא כתבתי עוד, והן כולן עדיין יוקדשו לעורך.