זה רגע נחמד, כשאת מניחה את ראשך על ברכי, אני יושב בכורסא, חנוט בחליפת היום, נושם את השקט של סוף ההכנות ותחילת המימוש, ואת, על ברכיך מניחה את ראשך על ברכי.
שלוק מים, ליטוף, שהייה ברגע.
ומצד שני אי נוחות, את במיטב בגדיך התחתונים, ואני חנוט בחליפה , ולא שרע לי בחליפה אבל היא לא מאפשרת לעורך לגעת בעורי.
זמן לנוחות, זמן לעינוי, זמן לשחק בראשך. אני מכוון את מבטך אל עייני ומבקש "חילצי נעלי, הסרי את גרבי, והניחי אותם בין רגלי".
כשאת מזדרזת לעשות, אני משחרר את העניבה, מחליק אותה מעל ראשי, מלטף את המשי המחוספס בריבועיו אך רך במהותו בין ידי.
אני מביט בך מגניבה ליטוף לכפות רגלי, בנעלים המונחות לצידה השני של הכורסא, גרביים מגולגלות כול אחת בנעל.
" את יודעת, למה גרביים הן כלי עינויים?" אני שואל, ומשחק בעניבה מול עינייך.
את מהנהנת לשלילה, ואני מניח את העניבה לצד ראשך , מותח יד אל נעל, מרים אותה אלי, מניח על ברכי הפנויה את הנעל וחולץ לאט את השרוך ממנה, שרוך עור שחור ודק.
ידיים אני מבקש, ואת מקרבת אלי את ידיך הקטנות. אני עוטף את שתיהן בגרב, ועם השרוך קושר אותן יחדיו.
"גרביים", אני מסביר, "יכולות לקחת ממך את העונג של לגעת.
כשאת נושמת הבנה, אני מעביר את העניבה סביב ראשך ומהדק אותה סביב עיניך.
אחרי שאת כבר לא רואה, אני מביא את פי קרוב לאוזנך ולוחש " וחכי עד שתדעי כמה הגרב השניה מרושעת".