פעם הייתי ילד של מילים, בלעתי אותם מבוקר עד ערב, קראתי מהרגע שהתעוררתי עד השינה, הלכתי וקראתי, ישבתי וקראתי, שמרתי וקראתי, בכל מקום קראתי.
ועם לא היה בזה מספיק, אז מוסיקה, בערך מאמצע הדרך ליוותה אותי מוסיקה, ובה מילים נוספות של אשפים שלקחו מילים קטנות וסדרו התמכרויות גדולות.
זה היה זמן הספוג, הכנסתי לתוכי את הכל.
אחר כך הייתי איש של מספרים, ומחשבה, לקחתי את הידע עשיתי בו סדר ומבנה, ועם המוזיקה מלווה התחלתי לייצור. פתרונות ומחשבות לעולם.
מתי שהוא המספרים לא הספיקו, והמילים חזרו, אבל הדרך כבר לא הייתה פנימה בלבד. יצרתי מהמילים, מאמרים וסיפורים, כבשתי מחשבות וא.נשים במילים.
אבל גם זה היה מאמץ חלקי, אחזתי בפשוט, ויתרתי על המורכב, יצרתי בחומר, בברזל ובעורס בניתי והרכבתי לטובת האושר של המשקל שביד, והמגע של היצירה.
לא ידעתי שובע, והתחלתי לבשל, לכבוש חוש נוסף, מורכב ככל האפשר, ולמרות שעשיתי טוב לא מצאתי שם אותי.
קיפצת בין מוכר לאכזר, למופלא ומותר.
ולא מצאתי אותי.
אחזתי מכחול ומצלמה, יצרתי דו מימד, אבסטרקט, ופשוט, א.נשים מתועדים, חיפשתי את זקנתי בקמטים של אחרים, את חוכמתי בעיניי תינוק, טבעתי בויזואל.
ועכשיו שמתי לב שאני פה, מקיא מילים שוב וסוגר מעגל, בולע וקורא שוב ומוציא מילים, סיבוב מלא או חלקי.
אבל שוב נח לי עם חליפת המילים, חליפת האיומים עם חפתי השירה, עניבת החנק שבשררה של האיות, העימלון הנוקשה של הכוונה מעובדת לכדי סיפור.
ורק נעליים אני מותיר בצד, לשמור את המגע עם הקרקע.
רק בידיי נותרו צלקות, לזכור עשייה.
ובראש, בראש מתנגן לו משהו כל רגע.
והויזואל, מעצבן אותי באי שלמותו שאני מפגין.
סיבוב חדש